תביעה כספית, שהוגשה על ידי בנק הפועלים (להלן: "
הבנק") על סך של 82,000 ש"ח.
במקור, הוגש כתב התביעה כנגד הנתבע (להלן:
"דוד") ובת זוגו לשעבר (להלן:
"אלה"), אלא שכנגד האחרונה ניתן פסק דין, לפיכך מתבררת כיום התביעה כנגד דוד בלבד.
החשבון נשוא כתב התביעה התנהל כחשבון משותף של אלה ודוד מאז שנת 2005 (מוצג 3) ולפי תנאיו, הוקנתה זכות החתימה בחשבון לכל אחד מן השותפים. לפי תנאי החשבון (מוצג 1), רשאי היה הבנק לקזז את חובות בעלי החשבון (סעיף 7 למוצג 1) לפי שיקול דעתו.
הנתבע מספר 1 טען בתצהירו, כי החשבון הפך לדביטורי בשל התנהלותה של הנתבעת מספר 2, בת זוגו, שביצעה משיכות לא סבירות מן החשבון, בניגוד להסכמתו.
יחסיהם של דוד ואלה עלו על שרטון עובר לשנת 2008 וזה בא בין היתר לביטוי באופן ניהול החשבון נשוא כתב התביעה. האמון שהיה בין הצדדים נסדק ובחודש נובמבר 2008 הודיע דוד לבנק, כי אין עוד לכבד משיכות הנעשות בחשבון בחתימת אחד השותפים, כפי שהיה כה ובעקבות זאת חוללה סדרה של שיקים, שנמשכו על ידי אלה ללא חתימת דוד ובהם שיק על סך של 70,000 ש"ח, שנעשה לטובת מי שנשכר לייצגה בהליכים כלפי דוד.
במרץ 2009 או בסמוך לכך, העמיד הבנק את יתרת החובה בחשבון לפרעון והחל בהליכי הגביה.
טענתו של דוד הינה, כי הבנק לא נהג כשורה, שעה שנמנע מלהקטין את יתרת החובה שנוצרה בחשבון באמצעות שימוש בחשבון נוסף שהתנהל בבנק על שם אלה ובו היתה יתרה כספית משמעותית של כ- 150,000 ש"ח שהוצאה מן החשבון בסמוך לכך.
השאלה שבמחלוקת הינה אם אכן הפר הבנק את חובתו בכך, שלא פעל להעברת הפקדון הכספי של אלה, שהתנהל אצלו, לצורך הקטנת יתרת החוב בחשבון, טרם העברתו לפי מוצג 21 ביום 21.11.08 .
טענותיהם ההדדיות של אלה ודוד ביחס לדרך ההתנהלות בחשבון אינן רלבנטיות, איפוא, להכרעה שהיא מצומצמת מאד בהיקפה.
אין חולק, כי מסגרת האשראי בחשבון הועמדה החל ממרס 2008 על הסך של 50,000 ש"ח, לפי בקשה משותפת של דוד ואלה (מוצג 10) ולפי דפי החשבון שהוצגו (מוצג 29) התנהל החשבון בתוך מסגרת האשראי עם חריגה למספר ימים בנובמבר 2008, כאשר תוך זמן קצר מאד חזר החשבון למסגרת האשראי המותרת עד למשבר שארע בפברואר 2009.
דומה, כי ההנחה בדבר זכאותו של הבנק לבצע קיזוזים מחשבונות אחרים של הלקוחות באותו החשבון אינה מוטלת בספק, בעניין זה הופניתי לפסיקה המנחה - ע"א 1967/90
ישראל גיברשטיין נגד הלן גיברשטיין,
פ"מ מו(5) 661, והפ (י-ם) 3086/85
מרים טייטלבוים נגד בנק צפון אמריקה
, פ"מ תשמ"ז (3) 212.
עם זאת, נראה לי, כי טיעוני הצדדים הרחיבו הרבה מעבר למחלוקת הקונקרטית, שכן מרבית טיעוני הצדדים הינם תיאורתיים גרידא.
סבירות פעולתו של הבנק בנושא זה נבחנת על פי מבחני תום הלב למקרה הקונקרטי, שבו הועברו כספי הפקדון של אלה, עוד לפני שהעלה דוד את הדרישה למימושם כנגד יתרת החובה בחשבון. עובדה זו מוכחת מתוך מוצגים 20 ו- 21, המוכיחים את פער הזמנים שבין שתי הפעולות.
עובר למשיכת הפקדון, לפי מוצג 21, לא היו בפני הבנק, אלא מוצגים 17 ו- 18 בהם ביקש דוד לבטל את זכות החתימה לכל אחד מיחידי בעלי החשבון וזאת בלבד. ואכן הבנק פעל לפי הודעה זו ונמנע מלכבד סדרה של שיקים שנמשכה בסמוך בשל "אי תקינות חתימת המושך".
עוד אציין בהקשר זה, כי בעת פרוץ הסכסוך בין דוד לאלה התנהל החשבון בתוך מסגרת האשראי המותרת, כך שהמנעותו של הבנק מלפעול עצמאית לגביית החוב בחשבון באותה עת לא היתה בלתי סבירה (מוצג 29). אי אפשר היה לצפות מן הבנק, ובנקודה זו אני מקבלת את עמדת בא כוחו, כי יעריך את סיכויי היחסים הסבוכים והטעונים שבין דוד לאלה וכי ינקוט בצעד היכול להתפרש כהבעת עמדה.
לאור דברים אלה, ומבלי שנפחית מחובתו של הבנק לפעול בתום לב לגביית חובותיו, לא הוכח, לעניות דעתי, במקרה זה שבפני, כי נפל פגם בהתנהלותו של הבנק.
אשר על כן, לא מצאתי את הגנתו של דוד כמוצדקת וזו נדחית.
סוף דבר
לאור דחיית ההגנה, מתקבלת התביעה במלואה.