בפני תביעה שטרית, שנפתחה בהגשתו לביצוע (תיק הוצל"פ מס' 1716988109) של שיק בסך 4,000 ש"ח, משוך על ידי הנתבעת (והתובעת שכנגד) שני שפע פרויקטים בע"מ (להלן לשם הנוחות "המזמינה") לפקודת התובע (והנתבע שכנגד) דורון בניטה (להלן לשם הנוחות "המתכנן"), אשר חולל בעקבות ביטולו; וכן תביעה שכנגד בסך 32,370 ש"ח שהגישה המזמינה נגד המתכנן. התביעה שכנגד הוגשה לאחר שניתנה רשות להתגונן, בעקבות דיון וחקירה של המצהירה מטעם המזמינה.
הרקע לסכסוך הוא עסקה שנקשרה בין הצדדים, בקשר עם הקמת אתר אינטרנט עבור המזמינה. הצדדים חלוקים ביניהם הן באשר לרכיבי העסקה, הן באשר להיקף קיומה, והן באשר לטיב העבודה. כפועל יוצא, הם גם חלוקים באשר לנזקים שנגרמו למזמינה, אם בכלל, כתוצאה מאופן ביצוע העבודה.
לאחר שניתנה רשות להתגונן, והוגשה התביעה שכנגד, וכן כתב הגנה שכנגד, החליטו הצדדים, בנסיבות, להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות, ועל העולה מהחקירות והסיכומים. כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).
המזמינה טוענת, בקליפת אגוז, כי המתכנן התחייב להקים עבורה אתר אינטרנט, לעצבו, לפעול לקידומו ("קידום אורגני") ולהעניק שירותי ייעוץ. המתכנן לא השלים את הביצוע הנדרש, לא ביצע את עיצוב האתר כהלכה, ולא השלימו, ולא פעל לקידום האתר באינטרנט, באופן שהמזמינה נדרשה לשכור שירותי בעלי מקצוע חלופיים. לפיכך לא זו בלבד שלא זכאי המתכנן לשיק, שנועד להיות חלק מתשלום התמורה, אלא שעליו להשיב את כל שקיבל ממנה על פני התקופה, ולפצותה עבור נזקיה.
המתכנן טוען, בקליפת אגוז, כי העניק שירותי ייעוץ; כי ההתחייבות לקידום האתר היתה קשורה לאתר קודם, אלא שעקב קשיים בשיתוף פעולה עם המזמינה, ביטל את החלק הזה של ההתקשרות מרצונו, וויתר על תשלום של חודשיים עבור שירות הקידום; העבודה על הקמת אתר חדש לא החלה, אלא במקביל לביטול רכיב הקידום שבהתקשרות; כי הקמת האתר החדש לא אמורה היתה לכלול עבודת עיצוב, שכן על מנת לחסוך בעלויות הוסכם על שימוש ביסודות הקיימים מהאתר הקודם ובתוכנית ניהול אתרים מוכנה מראש. לפיכך, אין הוא אחראי לנזקים כלשהם שנגרמו למזמינה, אם נגרמו, והוא זכאי למלוא התשלום עבור עבודתו.
אעיר, כי מטעם המתכנן הוגש רק תצהירו, ואילו מטעם המזמינה הוגש רק תצהירה של הגב' שני גליני, שגם נתנה בשעתו את התצהיר בתמיכה בהתנגדות. שני הצדדים ביקשו להישען על העולה מתכתובות הדואר האלקטרוני שצורפו לכתבי הטענות שלהם.
"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 - פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).
מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו, לרבות הסיכונים והסיכויים הראייתיים בשים לב לנטלי ההוכחה השונים.
לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)), ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק, כסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בעניין זה, לדחות את התביעה שכנגד ולקבל חלקית את התביעה השטרית, באופן שהמזמינה תשלם למתכנן סך של 1,800 ש"ח. סכום זה ישולם תוך 30 יום, אחרת ישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום. במקרה כזה, יחודשו הליכי ההוצאה לפועל בתיק הנזכר לעיל, לגביית החוב הפסוק.
ניתן היום, כ"ה טבת תשע"ג, 07 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.