בפני תביעה לחיוב הנתבע בהשבת שכר בורר אשר שולם לו, בסך של 32,194 ש"ח.
העובדות הרלוונטיות
1. התובעת הינה חברה לתועלת הציבור, המחזיקה בקבוצת הכדורגל הידועה בשם "הפועל קריסטל באר שבע". הנתבע הינו עורך דין במקצועו ונמנה על רשימת הבוררים של ההתאחדות לכדורגל בישראל (להלן: "ההתאחדות").
2. בשלהי 2009 נתגלעו מחלוקות בין התובעת לבין שחקן הכדורגל ארז מסיקה (להלן: "מסיקה") ונוכח מחלוקות אלו פנו הצדדים להתאחדות לצורך מינוי בורר אשר ידון במחלוקות אלו. ביום 30.11.09 הודיעה ההתאחדות לתובעת ומסיקה כי עליהם להחליט על זהות הבורר בפניו יתבררו המחלוקות שביניהם ובהעדר הסכמה ימונה הבורר על ידי מוסדות ההתאחדות. בעקבות זאת, ביום 4.1.10 הודיע הנתבע לתובעת ולמסיקה כי מונה על ידי ההתאחדות לכהן כבורר ביניהם. לפיכך, התבררה בפני הנתבע כבורר הבוררות בין התובעת למסיקה (להלן: "הבוררות").
3. במסגרת הבוררות הגיש מסיקה נגד התובעת תביעה בסך של 697,469 ש"ח והתובעת הגישה תביעה שכנגד בסך של 142,449 ש"ח. ביום 20.1.10 התקיימה ישיבת הבוררות הראשונה ובסיומה, הורה הנתבע לכל אחד מהצדדים להעביר אליו סך של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ "על חשבון שכר הבורר" וסכומים אלו הועברו לבורר על ידי הצדדים לבוררות.
4. בתאריכים 9.2.10 ו- 14.3.10 התקיימו שתי ישיבות בוררות נוספות וביום 1.8.10 הודיע הנתבע לתובעת ולמסיקה כי פסק הבוררות ניתן על ידו ויימסר לצדדים כנגד תשלום שכרו בסך של 25,000 ש"ח בצירוף מע"מ. השכר אשר דרש הנתבע שולם לו במלואו על ידי מסיקה, ומאחר ובפסק הבוררות נקבע, בין היתר, כי התובעת תחויב במלוא שכר הבורר, שילמה התובעת למסיקה בסמוך לאחר מכן סך של 29,000 ש"ח. כך, בסך הכל, שולם לנתבע שכר כולל של 35,000 ש"ח בצירוף מע"מ בגין ניהול הבוררות, כאשר מסכום זה נשאה התובעת בסך של 30,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
5. ביום 15.8.10 פנתה התובעת לנתבע בבקשה לקבל פרטים אודות חישוב השכר אותו דרש בגין הבוררות. ביום 16.8.10 השיב הנתבע לפנייה זו והסביר כי שכרו חושב לפי סך של 500 ש"ח בצירוף מע"מ בגין כל שעת עבודה ובהכפלת שכר זה ב- 70 שעות השקעה בבוררות. ביום 18.10.10 הודיעה התובעת לנתבע כי היא סבורה שגבה ממנה שכר ביתר ודרשה השבת סך של 31,030 ש"ח. משנדחתה בקשתה, עתרה התובעת לערכאות. תחילה עתרה התובעת במסגרת המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל אביב ובהחלטה מיום 7.11.10 נקבע כי נוכח הסעד הכספי הנתבע, נתונה הסמכות העניינית לבית משפט השלום ולפיכך הועבר התיק לבית משפט זה.
טענות הצדדים וההליך
6. לטענת התובעת, הסכם הבוררות מגולם בתקנון ההתאחדות וזה כולל, בין היתר, הוראה לפי שכר הבורר לא יעלה על הסכום שיקבע על ידי בית הדין העליון של ההתאחדות. בהחלטה מיום 12.5.08 קבעה נשיאות בית הדין העליון של ההאחדות (להלן: "הנשיאות") כי שכר הבוררים בתביעות של מעל 100,000 ש"ח לא יעלה על 500 ש"ח בצירוף מע"מ לשעה וכי היקף השעות שיושקע על ידי הבורר מעבר לדיונים במעמד הצדדים בתביעות של מעל 100,000 ש"ח לא יעלה על ארבע שעות. מחשבת התובעת ומוצאת כי דיוני הבוררות נפרשו על פני תשע שעות, על אלו מוסיפה התובעת ארבע שעות נוספות של השקעה מחוץ לדיונים ומגיעה לשכר טרחה העומד על 6,500 ש"ח בצירוף מע"מ כאשר מסכום זה היה על התובעת לשלם מחצית. כיוון שבפועל שילמה התובעת בגין שכר הבורר 30,000 ש"ח בצירוף מע"מ, טוענת לפיכך התובעת שיש לחייב את הנתבע להשיב לה את הסכום שגבה ממנה ביתר בסך כולל של 26,750 ש"ח ובצירוף מע"מ - 31,030 ש"ח.
7. לטענת הנתבע, שילמו התובעת ומסיקה את שכרו בלא כל מחאה ובכך הביעו את הסכמתם לשכר הטרחה אותו דרש ואינם יכולים לחזור בהם כעת מהסכמתם. עוד טוען הנתבע כי הבוררות הייתה חריגה בהיקפה ומורכבותה, שלכן חייבה השקעת זמן מרובה והשכר ששולם צנוע וסביר בנסיבות אלו. ביחס להנחיות ההתאחדות באשר לשכר בורר, טוען הנתבע שאלו לא רלוונטיות לבוררות מורכבת כגון זו, ההנחיות לא נועדו לקפח בוררים מקום בו התברר שהבוררות מחייבת שעות עבודה חריגות וההנחיות לא רלוונטיות מקום בו הסכימו הצדדים והבורר באשר לשכרו.
8. בדיון המקדמי הסכימו הצדדים לוותר על חקירות ולהגיש את סיכום טיעוניהם בכתב. פסק הדין ניתן לפיכך בהתאם להסכמה זו ולאחר שהושלמה הגשת הסיכומים.
דיון
9. סוגית שכרו של בורר והאפשרות לעתור לבית המשפט בגינו מוסדרת בחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"). בהתאם לסעיף 31 בחוק הבוררות, חייבים צדדים לשלם לבורר את שכרו והוצאותיו בסכומים שקבע הבורר וזאת "כשאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות". בהתאם לסעיף 32 בחוק הבוררות, רשאי בית המשפט להפחית שכר בורר אם ראה שהשכר מוגזם ורשאי אף לצוות על החזרת סכומים ששולמו, אך בסעיף 32 (ב) לחוק הבוררות מובהר כי בית המשפט לא יזקק לבקשה להפחתת שכר הבורר אשר הוגשה אחרי עבור התקופה להגשת בקשה לביטול פסק הבורר, דהיינו לאחר חלוף 45 יום מיום מסירת פסק הבורר למבקש.
10. בסיכומיו, טוען הנתבע כי יש לדחות את התביעה כבר נוכח האיחור בהגשתה, שכן כתב התביעה הוגש ביום 4.4.11. טענה זו איננה נכונה. התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב כהמרצת פתיחה ביום 24.10.10 והועברה לבית משפט זה בהחלטה מיום 7.11.10, לפי סעיף 79 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. כתב התביעה אותו הגישה התובעת ביום 4.4.11 אך תיקן את המרצת הפתיחה נוכח ההחלטה לפיה מדובר בתביעה כספית. בהתחשב בכך שפסק הבוררות נמסר במהלך פגרת בתי המשפט ובפגרת חג סוכות, לא הוגשה הבקשה באיחור. על כל פנים, טענה זו לא נטענה כלל בכתב ההגנה, לא ניתן להעלות טענה שכזו לראשונה בסיכומים ודי בכך לשם דחייתה.
11. בהתאם לסעיף 32 לחוק הבוררות, חייבים צדדים לשלם לבורר את השכר אותו קבע, אלא אם כן משמעת כוונה אחרת מהסכם הבוררות. למניעת ויכוחים אודות גובה שכרו של הבורר, אך הגיוני וראוי שסוגיה זו תוסדר מראש ותובהר בתחילת הבוררות. הוראת סעיף 32 לחוק הבוררות, המפנה להסכם הבוררות, מתייחסת בדיוק למצב שכזה בו הוסכם שכר הבורר מראש. אם מסתבר ששכר הבורר הוסכם מראש והבורר קבע את שכרו בסטייה מהסכמה זו, עלולה קביעת הבורר להצדיק התערבות בית המשפט. למעשה, לכך מפנה התובעת בטיעוניה, שכן לשיטת התובעת כך בדיוק הוסכם ובהתאם לאמור בתקנון.
12. ראשית, מקובלת עלי נקודת המוצא לטיעוני התובעת, שלפיה תנאי התקנון בכל הנוגע לשכר הבורר חלים גם על הבורר ולא רק על הצדדים לבוררות.
לפי האמור בתקנון (סעיף 1 (ג) בתקנון) תחולתו הינה על כל הקבוצות, השחקנים והמאמנים בכל הליגות וכן על בעלי תפקידים לפי תקנון בקרת תקציבים. לא נאמר בסעיף זה כי התקנון חל ומחייב בוררים הממונים להכריע במחלוקות שבין הצדדים עליהם חל התקנון. עם זאת, הנתבע הרי מונה לבורר מכח אותו תקנון ועל ידי ההתאחדות. לא על ידי הצדדים עצמם (מכתב הבורר מיום 4.1.10, נספח 2 לכתב התביעה). חזקה היא איפה שהנתבע היה מודע לכללים מכוחם מונה הוא עצמו. אף הנתבע בכתב ההגנה, איננו טוען להיעדר תחולה לתקנון כמחייב אף אותו אלא רק מאבחן את התייחסות התקנון לשכרו כבורר נוכח הנסיבות. כך מסתבר כי שני הצדדים מסכימים ומקבלים את התקנון כמחייב ומסדיר את ניהול הבוררות.
13. בהתאם לסעיף 9 (ג) בתקנון לא יעלה שכר הבורר "על סכום שיקבע על ידי נשיאות בית הדין העליון כסכום מקסימאלי" ובהתאם למכתב המסכם את החלטת הנשיאות מיום 12.5.08, נקבע כי בתביעות שמעל 100,000 ש"ח לא יעלה מספר שעות החיוב של הבורר שאינן דיון במעמד הצדדים על 3 שעות. קביעה זו של הנשיאות משלימה את התקנון, מהווה חלק ממנו ומאחר שאומץ על ידי בעלי הדין ואף הבורר כאמור, הרי שקביעה זו מהווה חלק מההסכם המסדיר את שכר הבורר.
14. נוכח זאת, נובעת המחלוקת בין הצדדים מהשאלה אם עומדת לבעלי הדין ולבורר הזכות להסכים לסטות מהתקנון ולקבוע שכר שונה לבורר. לטענת התובעת זכות זו איננה עומדת לצדדים שכן הוראות התקנון כמוהן כדין כופה, קוגנטי. טענה זו אינני יכול לקבל.