1. עניינן של תביעה ותביעה שכנגד זו, נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שארעה בין רכב התובעת 2 המבוטח על ידי התובעת 1 (להלן: "
רכב התובעות"), לבין רכב הנתבעת 1, המבוטח על ידי הנתבעת 1 (להלן: "
רכב הנתבעים").
2. נסיבות התאונה, הלכה למעשה, אינן שנויות במחלוקת. התובעת-2 (להלן: "
התובעת") יצאה ממפרץ חניה בצד הכביש, השתלבה בנתיב בכוונה לנסוע ישר. מדובר בחניה הנמצאת במפרץ צמוד למדרכה בסמוך לצומת. מתמונות שהוצגו נראה, כי החניה קרובה יחסית לצומת. התובעת העידה, כי מדובר במרחק של כ- 10 מ'. בה בעת נהגת הנתבעים הגיעה מן הנתיב הנגדי על מנת לפנות שמאלה וארעה התנגשות בין כלי הרכב, כשרכב התובעות נפגע בחלקו הקדמי, ורכב הנתבעים בצדו הימני.
3. התובעת העידה, כי שדה הראיה מוגבל בצומת עקב כלי רכב שחונים משני צידי הכביש ולדבריה ראתה את רכב הנתבעים רק בצומת עצמה, לא הספיקה לבלום ופגעה ברכב הנתבעים. לגרסתה התאונה הייתה מעבר למרכז הצומת. התובעת הסבירה, כי הכניסה לצומת מאוד קרובה לחניה בה חנתה וכי לא הספיקה לפתח מהירות גבוהה כך שממילא נכנסה לצומת במהירות נמוכה.
4. נהגת הנתבעים העידה, כי הגיעה לצומת שהייתה ריקה, פנתה שמאלה, הייתה ממש בחלק מהצומת כאשר ראתה את התובעת יוצאת מהכוך, ציפתה שתעצור ולכן לא האיצה וגם לא האטה ואז קרתה התאונה. העדה העידה, כי ראתה את רכב התובעת במרחק של 4-5 מ', איך שפנתה. נהגת הנתבעים הסכימה, כי זכות הקדימה היא של מי שמגיע ישר, אך במקרה דנן טענה, כי התובעת לא הייתה בכביש וצצה במהירות מתוך חניה. לגרסתה, התאונה הייתה בסיבוב בחצי הצומת. כאשר נשאלה מה לא בסדר בנהיגה של התובעת השיבה: "
היא היתה עסוקה עם הילדים. ציפיתי שהיא תעצור, תסתכל קדימה ולכן לא האצתי אמרתי, תיכף, היא מרימה את הראש ועוצרת" (עמ' 3 שורות 29-30). ובהמשך, שבה והסבירה: "
עצרתי והתחלתי לנסוע במהירות איטית. נסעתי האטתי קצת וחשבתי שאולי היא תעצור... הייתי באמצע הפניה. הצומת. היא צצה לי. האטתי כדי שהיא תעצור... זו אולי הטעות שאני לא האצתי. ציפיתי שהיא תרים את הראש. אמרתי לה בחוק היבש, אני פניתי שמאלה... היא אמרה אני מצטערת" (עמ' 4 שורות 9-4).
5. במקרה דנן, כפי שהודתה גם נהגת הנתבעים, זכות הקדימה הייתה לתובעת. אף שהתובעת יצאה מחניה, הרי שאין חולק, כי השתלבה בנתיב הנסיעה ישר בעת שחצתה את הצומת ולכן זכות הקדימה נתונה לה. נהגת הנתבעים שהייתה מודעת לנוכחות התובעת בנתיב ולזכות הקדימה הנתונה לה, הייתה חייבת להימנע מלהיכנס אל הצומת ולתת לתובעת את זכות הקדימה מיד כאשר הבחינה בתובעת ולא להמשיך בנסיעה להיכנס אל הצומת, בהנחה, צפייה ואולי תקווה, כי התובעת תעצור. למותר לציין, כי יציאה מחניה, כמו גם השתלבות בנתיב אורכת זמן ואינה יכולה להיעשות במהירות גבוהה, כך שלא ניתן לקבל את הטענה שבעת הכניסה של נהגת הנתבעים לצומת, התובעת עדיין לא הייתה בנתיב הנסיעה. משכך, עיקר האחריות לתאונה מוטלת על נהגת הנתבעים.
6. יחד עם זאת, מעדות התובעת עולה, כי כלל לא הבחינה ברכב הנתבעים. גם אם אצא מתוך הנחה, כי כלי הרכב החונים מסתירים חלק מן הנתיב, ניכר מן התמונות שהוצגו, כי יש עדיין יש שדה ראיה שמאפשר לראות את כלי הרכב הפונים ולא מדובר בשדה ראיה חסום לגמרי. דווקא משום שהתובעת נסעה במהירות איטית, היה באפשרותה, לו הייתה מבחינה, למחול על זכות הקדימה שלה, למנוע את התאונה או למזער את תוצאותיה.
הלכה פסוקה היא, כי זכות הקדימה בצומת אינו חזות הכל ונהג מצווה על עירנות כאשר נכנס לצומת אפילו זכות הקדימה נתונה לו. חובת נהג להיזהר גם אם בכיוון נסיעתו יש תמרור של זכות קדימה ואף להימנע מכניסה אם לא ניתן לעבור את הצומת ללא הפרעה. בהקשר זה נקבע בתקנה 65 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, כי לא יכנס נוהג רכב לצומת או למפגש מסילת ברזל אלא אם ביכולתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה גם אם תמרור מתיר כניסה לצומת. בפסק הדין שניתן בע"פ 546/73
מ"י נ' רפופורט (פ"ד כח (1) 780) נאמר מפי כב' השופט ח. כהן שמי שנכנס לצומת יודע או חייב לדעת שעלול הוא להתנגש ברכב הבא מכיוון אחר ואין נפקא מינה אם כלי הרכב נכנס לצומת בהיתר או באיסור.
7. בנסיבות שפורטו אני קובעת, כי על נהגת הנתבעים מוטלת אחריות של 70% לקרות התאונה ואלו על התובעת אשם תורם של 30% לקרות התאונה. מדובר באשם תורם שמהווה התרשלות התובעת כלפי עצמה, אולם לא בבחינת "אשם יוצר חבות" המקים עילת תביעה כלפי הנתבעים. ראה לענין זה אנגלרד, ברק, חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית בעריכת טדסקי, מהד' שניה עמ' 236:
"האשם העצמי התורם מהווה הגנה למזיק, לא מפני האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על כל נזקו"
באשם תורם נבחנת השאלה לגבי מידת הזהירות שחייב הניזוק כלפי עצמו בשונה מחובת הזהירות כלפי האחר, אולם יש פעמים שאכן אשם תורם יוצר כשלעצמו אף אשם יוצר אחריות, יש לבחון האם מי שנקבע אשמו התורם עבר עוולת רשלנות כלפי הצד השני, או אז יש לבחון את חובת הזהירות כלפי האחר. תא (ת"א) 17857/05
אמיניאן אליהו נ' סוקוניק יעקב (פורסם בנבו), תא (הרצ') 876/01
דוד דהן נ' יפה הולצמן (פורסם בנבו)).
במקרה דנן, כאמור, לא מצאתי, כי האשם התורם של התובעת מקים עוולת רשלנות כלפי הצד השני, שכן כאמור זכות הקדימה בצומת הייתה בכוון נסיעת התובעת, נהגת הנתבעים הבחינה ברכבה אולם המשיכה את הנסיעה מתוך תקווה והנחה כי תעצור, חלף הימנעות מכניסה לצומת ומתן זכות הקדימה.
8. התובעות צרפו לתביעה חוות דעת שלא נסתרה, לפיה התובעת 1, נשאה בתשלום נזק בהתאם לדו"ח השמאי בסך 14,211, ירידת ערך בסך 2,681 ש"ח, שכ"ט שמאי 450 ש"ח, בניכוי השתתפות עצמית 897 ש"ח והשתתפות עצמית בגין ירידת ערך 1,229 ש"ח - סה"כ 15,216 ש"ח.
התובעת 2, נשאה בהשתתפות עצמית בסך 897 ש"ח והשתתפות עצמית בגין ירידת ערך בסך 1,229 ש"ח, בסה"כ 2,126 ש"ח.
משכך, ישלמו הנתבעים לתובעת 1, סך של 10,651 ש"ח בצירוף הצמדה מיום התשלום. לתובעת 2, ישלמו הנתבעים - 1,488 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה מיום הניכוי (יום תשלום תגמולי הביטוח).
כמו, ישאו הנתבעים באגרה כפי ששולמה, ושכ"ט עו"ד בסך 11.7% ממכלול הסכום שנפסק, כמו כן, ישאו בשכר העדה מטעמם בסך 300 ש"ח.
התביעה שכנגד נדחית בלא צו להוצאות.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
ניתן היום, ד' אייר תשע"ג, 14 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.