לפניי תביעה ותביעה שכנגד בגין נזקים שנגרמו באירוע תאונת דרכים.
התובעת, עיריית אילת, טוענת כי נהג ברכב משטרתי פגע עם הרכב בעמוד חשמל המצוי מול תחנת הדלק פז בדרך הערבה באילת וגרם לו לנזק. עקב כך נאלצה העירייה להתקין עמוד חשמל אחר במקום. סכום התביעה כולל ריבית והפרשי הצמדה הועמד על סך של 7,372 ש"ח.
להגנתה, טענה הנתבעת שעל הכביש בו נסע הרכב המשטרתי, היה חומר שמנוני או רטיבות. על התובעת בהיותה רשות מקומית היה להסירו ומשלא דאגה לכך הרי שהיא האחראית להתרחשות התאונה.
ביחד עם כתב ההגנה, הגישה הנתבעת כתב תביעה שכנגד בגין הנזקים שנגרמו לרכב המשטרתי שהיה מעורב בתאונה. סכום התביעה שכנגד הועמד על סכום של 35,700 ש"ח.
בכתב ההגנה לכתב התביעה שכנגד, טענה הנתבעת שכנגד (עיריית אילת) כי עד למועד הגשת התביעה לא פנתה התובעת שכנגד (מדינת ישראל) בתביעה או דרישה כלשהי אל הנתבעת שכנגד בנוגע לנזקיה, ומכאן שמדובר בתביעת סרק. לטענתה, לא היה במקום כתם שמן, והעובדה שהשוטרים ובוחן תנועה שהיו במקום לא דיווחו על קיומו של מפגע במקום מלמדת שלא היה כזה. לדבריה, מאחר שהרכב המעורב היה רכב משטרתי, עשה בוחן התנועה ככל שביכולתו כדי להסיר אחריות מהנהג. לאור כל זאת, טוענת הנתבעת שכנגד כי דין התביעה שכנגד להידחות.
בתיק זה, הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית. מטעם התובעת הוגש תצהירה של גברת ורדית שוחט, סגנית מנהלת מוקד עיריית אילת. מטעם הנתבעת, הוגשו תצהיריהם של מר פפי חכמון, נהג הרכב, ושל מר אליאור סביון, שנסע ברכב. כן הוגשה חוות דעת שמאי בתביעה שכנגד.
בפתח דיון ההוכחות הודיעו ב"כ הצדדים, כי הם הגיעו להסדר דיוני לפיו העד היחידי שייחקר יהיה בוחן התנועה של משטרת ישראל שחקר את האירוע. נותני התצהירים לא ייחקרו על תצהירים, ובית המשפט יוכל להסתמך על האמור בהם. השמאי מטעם התובעת שכנגד לא ייחקר על חוות דעתו, אולם הצדדים יוכלו לטעון בעניין גובה הנזק. להסדר דיוני זה ניתן תוקף של החלטה.
בדיון נחקר הבוחן. תיק הבוחן שהוכן בגין האירוע הוגש כראיה (נ/1). ב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחומר הראיות, שמעתי את עדותו של הבוחן ואת טיעוני ב"כ הצדדים, החלטתי לקבל את התביעה העיקרית ולדחות את התביעה שכנגד.
התצהירים שהוגשו מטעם הנתבעת היו לקוניים. בסעיף 3 לתצהיר הנהג נכתב כדלקמן:
"ביציאה מהכיכר, מול שדה התעופה, בעודי נוסע לאט, הרכב החליק. איבדתי שליטה למרות שניסיתי לעצור, והרכב פגע בעמוד התאורה".
בסעיף 3 לתצהיר הנוסע ברכב, נכתב כדלקמן:
"ביציאה מהכיכר, מול שדה התעופה, הרגשתי שהרכב מחליק, והרכב פגע בעמוד התאורה".
מאחר שהנהג והנוסע לא העידו לפני, לא ניתן היה ללמוד מהם על מהות המפגע ככל שהיה במקום התאונה. בנוסף גם אם הייתי מגיע למסקנה כי במקום היה קיים מפגע, הרי מאחר שהנהג והנוסע לא העידו כאמור, לא ניתן היה לדעת האם אופן נהיגתו והתנהלותו של הנהג ברכב, הם שגרמו להתרחשות התאונה ומה מידת התרומה של המפגע לכך. במילים אחרות, הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי בנהיגתו של הנהג ברכבה לא הייתה רשלנות שגרמה להתרחשות התאונה .
יפים בעניין זה דבריו של כבוד השופט בך בע"א 446/82
שמשון בלגשווילי נ' אחמד אלגבארין פ"ד מב(2) 737, 744 בהתייחס לסטיית רכב מנתיבו :
"אין טבעה של מכונית להחליק על גבי הכביש מאליה. לכאורה, מצביעה ההחלקה על אי-נקיטת אמצעי זהירות נאותים מצד הנהג. רשלנות זו עשויה להתבטא בדרכים שונות: או שהנהג נסע במהירות מופרזת, או שלא האט את מהירות נסיעתו כאשר נוכח לדעת שהכביש הינו רטוב, וזאת במיוחד בעת היכנסו לסיבוב בכביש, או שלחץ על הבלמים בצורה פתאומית מדי בהתחשב בתנאי הכביש, או שהפנה את הגה המכונית בתנועה חדה, או שמצב הצמיגים במכוניתו לא היה תקין וכו'".
וכן קבע כבוד השופט בך בהמשך דבריו בעמ' 745 :
"כדי לסכם את עמדתי בנדון: אין מניעה ליישום הוראותיו של סעיף
41לפקודת הנזיקין על מקרה, שבו סוטה רכב ממסלולו לתוך נתיב הנסיעה הנגדי עקב החלקה בכביש; זאת מכל מקום באותם מקרים שבהם לא מתחוור על פני הדברים, שההחלקה נגרמה שלא באשמת הנהג, עקב נסיבות שלא הייתה לו שליטה עליהן.
הנטל להביא ראיה בדבר הסיבות שגרמו להחלקה מוטל אז על שכמו של הנתבע" (ההדגשות של הח"מ ).
מכל האמור עולה כי הנתבעת (התובעת שכנגד) לא עמדה בנטל המוטל עליה. די בכך כדי להטיל את האחריות להתרחשות התאונה על נהג הנתבעת ולדחות את התביעה שכנגד.