פסק דין זה ניתן במסגרת תובענה אשר התנהלה בסדר דין מהיר, על פי תקנה 214 טז(ב) בנימוק תמציתי כמצוין בתקנה זו.
המחלוקת אשר הובאה בפני בית המשפט הינה מחלוקת בין תובע, מכוח היותו בעל מניות בחברת מ.ק.ע הובלות בע"מ (להלן: "חברת מ.ק.ע") וחבר דירקטוריון של אותה חברה, כנגד עו"ד אשר אין חולק כי שימש כעוה"ד של החברה, אך מחלוקת קיימת אם שימש כעו"ד וכנאמן של התובע עצמו.
ברקע להגשת תביעה זו, תביעה אשר הוגשה כנגד חברת מ.ק.ע ובעלי המניות בה, ביניהם התובע, על-ידי חברת פארק הרכב בע"מ, אותה ייצג הנתבע דכאן. וכן תביעה נוספת של שני בעלי מניות ודירקטורים בחברת מ.ק.ע, אותם ייצג הנתבע כנגד התובע.
בין לבין, כמובן עולה הסוגיה האם במקרה דנן, אם יקבע כי קיים קשר כלשהו משפטי בין התובע ובין הנתבע, האם חלה הפרה אשר אמורה לזכות את התובע בפיצוי כלשהו.
האם קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הנתבע כלפי התובע:
תחילה ניטול את הסיטואציה אשר נטענת על ידי הנתבע כי אומנם ייצג את החברה שהתובע היה בעל מניות בה, אולם אין הדבר אומר כי הנתבע ייצג את התובע באופן אישי, ואין הדבר יוצר יחסי עו"ד לקוח בין התובע ובין הנתבע.
לדידו, בין התובע ובין הנתבע, מעולם לא היו יחסי עו"ד לקוח ומשמעות הדברים הם שהנתבע אינו חב כל חובה לתובע, מכאן שהוא לא הפר כלפיו כל חובה ומכאן שאין לתובע עילת תביעה נגדו.
אין דעתי כדעת הנתבע.
הפסיקה דנה בסוגיה זו, ואם ניטול לשם הדוגמא כי התובע הינו צד שלישי, הרי נאמר בזו הלשון:
"הרי שבנסיבות מסויימות יכול ותקום חובת זהירות של עורך דין כלפי צד שלישי, גם אם הוא אינו לקוחו (ראו: ע"א 751/89 מוסהפור נ' שוחט בעמ' 535; ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו ואח' נ' שטיל יהודית ואח' בעמ' 756; ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל. והדברים יפים במיוחד באות מקרה בו ברור לעורך הדין כי הצד השלישי שם בו את מבטחו, ובלשונו של כב' השופט ד' לוין בע"מא 37/86 הנ"ל בעמ' 470: כאשר עורך דין מייצג לקוח פלוני ואילו הצד האחר לעיסקה אינו מיוצד כלל, נדרשות ממנו מיומנות וזהירות רבה יותר בהצגת העניין, לבל יכשיל במודע או בהיסח דעת נמהר את הצד האחר, כשהוא יכול להניח שזה סומך על אמינותו, יושרו ומיומנותו". (ע"א 6645/00 שלמה ערד ע"ד נ' ז'ק אבן ואח' פ"ד נו (5) 365,381, 382)".
כן ראה הפסיקה המקיפה של כב' הנשיא בתוארו דאז, א. ברק בע"א 2625/02 סילביה נחום, עו"ד נ' רחל דורנבאום (פורסם בנבו) ובמיוחד סעיפים 34-43 לפסק דינו של כב' השופט ברק.
לזאת יש להוסיף את התפיסה של לשכת עוה"ד כאשר באים בפניה דיונים ברמה האתית המבוססים על הסמכות המוקנית ללשכה ולמוסדות השיפוט שלה מכוח חוק לשכת עוה"ד. שם נכתב בצורה מפורשת כי עו"ד של חברה אינו יכול לייצג את החברה ובעלי מניות הרוב, בסכסוך עם בעלי מניות המיעוט. (ראה גיליון אתיקה מקצועית 27, 40, 44 וכיוצ"ב החלטות אשר יצאו תחת ידם של ברי הסמכה בלשכת עוה"ד ) .
הפסיקה פרשה אמירות אלה בניגוד לדעתו של הנתבע, כאחריות אשר הינה אחריות קונקרטית כלפי בעל המניות או המנהל, כפי שהיה במקרה דנן.
מעבר לכך, דעתי היא כי על אף המצב הלכאורי אותו מתאר הנתבע בסיכומיו, קיימת גם קיימת חובת אחריות קונקרטית - מושגית גם במישור היחסים בין התובע לבין הנתבע.
הרי מהי חברה?
מדובר בגוף ערטילאי אשר קיבל את כוחו מהאורגניים אשר מרכיבים אותו, ורק עצימת עיניים עושה את ההפרדה כאשר עסקינן במערכת יחסים מול עו"ד אשר אמור לייצג את האינטרסים של כל מרכיבי החברה, לרבות החברה עצמה, כך שלמעשה לולא אותם מרכיבים לא היתה קיימת החברה עצמה . האישיות המשפטית הנפרדת נועדה ליצור מצבים שבהם כמובן אנשים לכאורה מגנים על עצמם מפני תביעות צד ג' ולא ישירות מולם, אך החוק עצמו לאורך כל השנים אם בדרך של פסיקה ואם בדרך של חקיקה ציין את האפשרות כי הרמת מסך תהא קיימת והיום ההרחבה גדולה יותר, גם בסוגיית הנאמנות וגם בסוגיית הרשלנות.
כך שאם נסכם את הפרק הזה - אני סבור כי העמדה אשר מוצגת על ידי התובע, תהא העמדה הנכונה ואני בהחלט רואה חובת זהירות הן מושגית והן קונקרטית של הנתבע כלפי התובע.
בסעיף 1 לסיכומיו מצטט ב"כ התובע את הדברים אשר הנתבע ציין בפרוטוקול בדיון מיום 4.5.11 כדלקמן:
"אני ייצגתי לקוח כנגד החברה סיימנו והגענו להסדר פשרה. לאחר שהיכרתי אותם ייצגתי אותם בחלק מהדברים שלהם. לאחר שהפסקתי לייצג אותם הם הפרו את ההסכם הראשון שנחתם עם הלקוח שלי, והוגשה תביעה שדומה לתביעה הראשונה".