פסק-דין בתיק תא"מ 10804-03-09

רקע

1.         לפני תביעה לתשלום תמורת שירות הסעדה שסיפקה על פי הנטען התובעת למועצה מקומית דליית אלכרמל.

2.         התביעה מסתכמת בסך של 22,016 ש"ח בגין אירוח שנעשה לטענת התובע בין החודשים מאי - אוקטובר 2003.

3.         התובע מר עווד מתקאל הינו הבעלים של "מסעדת הכבש"  בכפר דליית אלכרמל. הנתבעת הינה מועצה מקומית דלית אלכרמל (להלן: "המועצה"). על פי הנטען בכתב התביעה אירח התובע בארבע הזדמנויות שונות עובדים ואורחים מטעם המועצה אשר המועצה לא שילמה את תמורתם עד ליום זה.

4.         התביעה הוגשה תחילה כתביעה בסדר דין מקוצר אליה צורפו העתק החשבוניות שהוציא התובע בגין האירוח הנטען. כותרת התביעה נמחקה בהתאם להחלטה מיום 30.4.2009 והתביעה הועברה לפסים של סדר דין מהיר.

5.         בכתב ההגנה טענה המועצה כי אין תוקף להתחייבות הנטענת מאחר ודרישות סעיף 203 לפקודת העיריות לא התמלאה. הנתבעת מלינה בכתב התביעה כי לא פורט הגורם שהזמין את הארוחות ובחשבוניות נרשם באופן כללי כי האירוח הוא בעבור "אורחים" או "עובדים".

6.         עוד טענה הנתבעת בכתב הגנתה כי הגורמים לכאורה אשר התארחו באותה העת אצל התובע אינם כאלה שהמועצה יכולה או צריכה לחוב בגינם כך למשל "קבוצת הכדור רגל דלית אלכרמל" או "חבר כנסת". כמו כן, על בית המשפט לתת את דעתו לשיהוי הניכר בהגשת התביעה, אשר במהלכו התחלפו בעלי תפקיד במועצה. בגין שיהוי זה יש לדחות את התביעה.

7.         עדי הצדדים נשמעו על פני שתי ישיבות. מטעם התובעת העיד הוא בעצמו ומר רמזי חלבי אשר כיהן בתקופה הרלוונטית לתביעה כראש המועצה. מטעם הנתבעת העיד גב' נאהדה מנסור אשר משמשת כגזברית המועצה מאז יולי 2004.

דיון והכרעה

המצב המשפטי

8.         אתחיל בכך כי הוראות הדין הרלוונטי ממוקמות בסעיף 193 לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א - 1950  (להלן: "הצו") שהן דומות אם לא זהות להוראות סעיף 203 לפקודת העיריות.

9.         הפסיקה הקודמת הייתה מאוד נוקשה בהפעלת הוראות סעיף 193 לצו. הכלל היה כי ככל שדרישות הסעיף לא מלאו היה הספק יוצא וידיו על  ראשו (ראה: ). אולם בפסיקת בית משפט העליון האחרונה חל שיוני ומהפך כאשר נקבע שאם הוכח כי הרשות נהנתה מאותו שירות והוא אכן סופק אז התוצאה לא תהיה דיכוטומית (או קבלת התביעה במלואה או דחייתה) אלא ניתן להגיע לפתרון ביניים של תשלום חלק מהתמורה. הקונסטרוקציה לכך נמצאה בהוראות סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 העוסק בהחייאת חוזה בלתי חוקי.

10.        ברע"א 5210/08 עו "ד זרח רוזנבלום נ . מועצה מקומית חבל מודיעין [פורסם באתר בתי המשפט ביום 20.12.2010 ; להלן: " עניין רוזנבלום"] נקבעו הכללים כדלקמן:

"במקרים כגון המקרה שלפנינו , בו פלוני התקשר עם רשות בחוזה הנוגד את הוראות סעיף 203 לפקודת העיריותלמתן שירותים או לביצוע עבודה , והשירות ניתן או העבודה בוצעה , סבורני כי הכלל הוא כי אין מקום להורות לרשות לשלם את מלוא התמורה עליה הוסכם בין הצדדים."

ובהמשך:

"זוהי עמדתי באשר למתן צו המורה לרשות לשלם את מלוא התמורה שנקבעה בהסכם הנוגד את הוראות סעיף 232 לצו בגין שירות או עבודה שנהנתה מהם . ואולם , במסגרת סעיף 31 לחוק החוזים , נתונה לבית המשפט אפשרות נוספת והיא להורות על קיום חלקו של החיוב . כאשר מדובר בתמורה כספית , יכול בית המשפט להורות על תשלום חלק מן התמורה החוזית עליה הוסכם."

11.        נקבע עוד כי בית משפט יורה לעיתים נדירות על תשלום מלוא התמורה.  השיקולים אשר ישקול בית המשפט בהחליטו על מתן צו לשלם חלק מהתמורה המגיעה הם כדלקמן:

"בבחינת נסיבות המקרה , על בית המשפט לעמוד על התנהלות הצדדים ולקבוע : האם נותן השירות או מבצע העבודה היה תם לב , או ידע כי היה עליו לעמוד בדרישות סעיף 232 לצו... האם הרשות פעלה בתום לב , הייתה רשלנית או יצרה מצג שווא כלפי נותן השירות או מבצע העבודה לפיו די בהתקשרות כפי שנעשתה כדי לחייבה... האם התמורה החוזית אושרה במסגרת התקציב לתקופה הרלבנטית ; והאם הפגם שנפל בהתקשרות הינו שולי או מהותי . לאחר בחינת כל אלו , עליו לקבוע כיצד יש לאזן בין התוצאה שנראית כתוצאה הצודקת במישור היחסים בין הצדדים הקונקרטיים לסכסוך לבין התוצאה המתבקשת בשים לב לתכליות הכלליות עליהן עמדתי לעיל . בסופו של דבר , על בית המשפט לקבוע על מי מהצדדים לשאת בתוצאות אי העמידה בדרישות סעיף 232 לצו בנסיבות המקרה הקונקרטי . הכרעה זו אינה הכרעה דיכוטומית , וניתן לאזן בין אשמתם של הצדדים , בקביעת הסכום שעל הרשות לשלם , אם בכלל."

12.        לסיכום על בית המשפט לקבוע תחילה אם השירות אכן סופק או לאו. ברי כי אם השירות לא סופק וכי מדובר במעשי תרמית או קנוניה אזי בית משפט ידחה את התביעה. לאחר שבית משפט יקבע כי השירות סופק ואין התחייבות בכתב החתומה על ידי הגורמים המוסמכים בית משפט לא יפסוק את מלא התמורה אלא יעשה מלאכת איזון ויפסוק חלק מהחיוב אם בכלל לאחר שלקח בחשבון את השיקולים שהותוו בפסיקה כפי שהובאו לעיל.