תביעה לפינוי מושכר לפי פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי.
השתלשלות האירועים וטענות הצדדים
1. התובעים הם בעלים של נכס בבית משותף ברחוב בן יהודה 27 בנתניה (
המושכר).
2. בין התובעים לבין הנתבע נחתם הסכם שכירות מיום 24/5/09 (
ההסכם). תקופת השכירות לפי ההסכם היא 12 חודשים (1/6/09 - 31/5/10). לפי סעיף 19 להסכם, ובתנאים הנקובים שם, נתונה לנתבע האופציה להארכת הסכם השכירות לעד שלוש תקופות נוספות, כל אחת בת 12 חודשים: הראשונה, מיום 1/6/10 עד 31/5/11; השניה, מיום 1/6/11 עד 31/5/12; והשלישית, מיום 1/6/12 עד 31/5/13.
3. לטענת התובעים בכתב התביעה, הזכות לאופציה כפופה לכך ש"
השוכר יקיים בדייקנות את כל תנאי השכירות משך תקופת השכירות", לשון ס' 19 להסכם. התובעים שלחו לנתבע, באמצעות בא כוחם, הודעה מיום 30/3/2011 על ביטול האופציה לתקופה השניה ודרישה לפנות את המושכר עד ליום 31/5/11 (
תקופת האופציה,
הודעת הביטול - בהתאמה). לפיכך, נכון למועד הגשת התביעה והחל מיום 1/6/11, יושב הנתבע במושכר בניגוד להסכם (ס' 6-9 לכתב התביעה).
4. מכתב התביעה עצמו, כמו גם מתצהיר התובע 1 (
התובע), לא ברור מהי ההפרה הנטענת שבבסיס הודעת הביטול. מעיון בהודעת הביטול עולה כי לפי הטענה שם, פעל הנתבע בניגוד לס' 11 להסכם, הקובע כי עליו לאפשר לתובעים או לנציגם לבקר במושכר במועדים סבירים ובתיאום מראש. החל מיום 27/2/11 הערים הנתבע, לפי הטענה, קשיים על נציגת הבעלים וסירב לאפשר להראות את הדירה לרוכשים שונים. מצוינת דוגמא ביחס לקונה (ללא ציון שמו) שנציגת התובעים ביקשה להראות לו את הדירה בימים 10-11/3/11, ללא הצלחה, תוך תירוצים שונים של הנתבע.
5. הנתבע דחה את הודעת הביטול ואת הטענות שהועלו בה, במכתב בא כוחו מיום 15/5/11.
לטענת הנתבע, ההסכם אכן מחייב שהנתבע יאפשר ביקורים של התובעים או בא כוחם בדירה. אך זאת, כלשון ההסכם "
במועדים סבירים ובתיאום מראש". התובעים עושים שימוש לרעה בס' 11 להסכם. המושכר הפך בתקופה האחרונה ל"תחנת רכבת". אם מבקשים התובעים להראות את הנכס בכל רגע נתון, היה עליהם להשאיר את המושכר פנוי ולא להשכירו. אין הם יכולים לאחוז בחבל משני קצותיו, גם לקבל דמי שכירות וגם למנוע מהנתבע שימוש סביר במושכר. ביום 10/3/11, הנזכר במכתב, פנתה נציגת התובעים וביקשה לקיים את הביקור תוך שעה קלה. הנתבע הוא אדם המנהל סדר יום עמוס לעייפה, כולל עבודה בשעות לא שגרתיות, הזקוק למנוחתו בשעות היום. יש להתחשב בכך. התראה טלפונית של 30 דקות איננה תיאום סביר ומראש כאמור בס' 11. תיאום מראש הינו ליום המחרת או לכל הפחות בטווח של 4-5 שעות באותו יום. המקרים בהם "סירב לאפשר ביקורים" כלשון התובעים, אינם אלא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. בעבר הגיע המשכיר פעמים רבות לבקר בנכס ללא כל בעיה וכך יהיה גם בעתיד. מבחינת הנתבע האופציה חשובה ומהותית ולולא ניתנה בידו מלכתחילה, לא היה שוכר את הנכס.
6. בהמשך שלח ב"כ התובעים לב"כ הנתבע מכתב נוסף מיום 7/7/11. נזכרות בו שוב אותן טענות שהופיעו בהודעת הביטול. מצוין עוד כי מו"מ שנוהל בין הצדדים לא צלח, ונדרש פיצוי מוסכם בגין איחור בפינוי בסך של 45$ ליום החל מיום
1/6/11, בסך כולל של כ- 90,000 ש"ח.
7. התביעה דנא לפינוי הוגשה ביום 22/1/12.
8. יצוין, כי גם לאחר הגשתה קיימו הצדדים מו"מ (ראו התכתובת, מוצגים
ת/1,
ת/2,
נת/1. וכן הודעת ב"כ התובעים לתיק מיום 6/3/12).
9. מטעם התובעים העיד התובע 1. מטעם הנתבע, העיד הנתבע בעצמו.
הצדדים סיכמו בע"פ.
10. בסיכומיו טען ב"כ התובעים כי לפי הדין וס' 19 להסכם, בפרט, מימוש האופציה צריך שייעשה בדיוק לפי הכתובים ובדקדקנות. הנתבע לא קיים את הוראות ההסכם בדקדקנות. הנתבע לא שלח לתובעים הודעה בכתב בדואר רשום על רצונו לממש את האופציה 60 ימים לפני תום תקופת השכירות. הנתבע מעיד ששלח מסרון והודיע טלפונית, אך מאשר בעדותו כי הודעה בכתב ובדואר רשום, לא שלח. עוד הוא מאשר שלא ניהל מו"מ בעניין דמי השכירות לתקופת האופציה (ס' 19 קובע, כי דמי השכירות לתקופת האופציה ידונו מחדש בסוף כל תקופת שכירות, אך לא יפחתו מדמי השכירות הנקובים בהסכם). הנתבע מאשר שלא שילם את דמי השכירות בעבור תקופת האופציה, כנדרש לפי ס' 19, חודש לפני תחילתה (קרי בחודש אפריל 2011) אלא רק בחודש מאי 2011. כמו כן, מימוש האופציה חייב הסכם חדש, שלא נחתם בין הצדדים. לשיטת התובעים, בחר הנתבע "לפתור את כל התחלואים" ופטר את עצמו מעולו של סעיף 19 בכך שמסר לתובעים 12 שיקים בסך של 2,700 ש"ח כל אחד עבור דמי השכירות. ואולם אין בכך די. סעיף 20 להסכם אף קובע במפורש כי שתיקה או חוסר מעש מצד המשכיר אינם מהווים ויתור.
11. ב"כ הנתבע התנגד לאורך כל הדיון וגם בסיכומיו להרחבת החזית בהעלאת טענות להפרות נוספות או אחרות של הנתבע, וכיוון טענותיו לטענת התובעים שההסכם הופר בכך שהנתבע, לפי הטענה, לא איפשר להראות את המושכר לרוכשים פוטנציאליים. לעניין זה חזר על הטענות שבמכתבו דלעיל. עוד הוסיף כי מי שניהלה מול הנתבע את כל המגעים בעניין ביקורי קונים פוטנציאליים במושכר היא, כפי שהעיד ואישר התובע עצמו, גב' בן אסולי. עדותו של התובע בעניין זה היא כולה עדות שמועה. מעבר לכך, אין לטענה כל פירוט, כגון: כמה אנשים סירב הנתבע לקבל? מתי? וכד'. אין לתובעים ראיות להוכחת טענתם זו. לא רק זאת. הנתבע אפילו לא נחקר בעניין זה וגרסתו לא נסתרה. עוד טען הנתבע, כי אין לקבל את התנהלות התובעים, שמנהלים עם הנתבע משא ומתן וגובים ממנו שכר דירה ללא כל הסתייגות ובמקביל, מגישים תביעת פינוי וטוענים שהנתבע יושב במושכר שלא כדין. בהתנהלותם העידו שאינם רוצים לבטל את ההסכם ואילו רצו בביטולו, היה עליהם להחזיר את השיקים ולהודיע לנתבע על הסתייגותם.
דיון והכרעה
12. לאחר ששמעתי את הראיות ועיינתי בכל המסמכים שהוגשו לתיק ע"י הצדדים ובפרוטוקול, אני דוחה את התביעה.
13. אני סבורה כי בנסיבות העניין לא עלה בידי התובעים להוכיח קיומה של עילת פינוי נכון למועד הגשת התביעה -22/1/12.
14. לא עלה בידי התובעים להוכיח כי הנתבע הפר את ס' 11 להסכם בכך שלא איפשר להראות את הנכס לקונים פוטנציאליים. לפיכך, ההודעה מיום 30/3/11 על ביטול ההסכם לתקופת האופציה, איננה הודעת ביטול כדין ואין התובעים זכאים להיבנות ממנה. העובדה שהנתבע לא פינה את הנכס החל מיום 31/5/11 איננה מהווה הפרה של ההסכם ולא היה עליו לפנותו במועד כאמור.