פסק-דין בתיק תא"ח 27400-12-11

לפני תביעה לפינוי מושכר שהוגשה מכוח פרק טז' (4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.  במסגרת התביעה, נדרש הנתבע לפנות מושכר הנמצא בחלקו האחורי של מבנה הידוע כמקרקעין בגוש 301 חלקה 35 (להלן: "המקרקעין"), שהינם מרכז מסחרי בקרית מלאכי. 

על פי כתב התביעה ונספחיו, התובעים הינם הבעלים של המקרקעין ומכוח  זכותם זו, השכירו ביום 5.11.08 לנתבע את המושכר. אולם, מ- 10/10 אין הנתבע משלם את דמי השכירות ומכאן התביעה.

הנתבע מודה כי ביום 5.11.08 חתם על הסכם לפיו הוא שוכר את המושכר מהתובעים. כמו כן, מודה הנתבע כי אינו משלם דמי שכירות בגין המושכר ועדין מחזיק בו.

אולם, לשיטת הנתבע דין התביעה להידחות, שכן לשיטתו, לא הוכחה בעלות התובע במושכר נשוא התביעה. לטענתו, לא צורף לכתב התביעה תשריט המגדיר את המושכר. עוד טוען הנתבע כי המושכר אינו אלא חלק מרכוש משותף המהווה שירותים ציבוריים במקרקעין. לחיזוק טענתו, צירף הנתבע תשריט ממנו עולה, לשיטתו, שהמדובר בשירותים ציבוריים.

התובע מודה כי אכן לא צירף תשריט לכתב התביעה, הוא אף מודה שהתשריט שצירף הנתבע לכתב ההגנה משקף נכונה את מיקום המושכר נשוא המחלוקת במקרקעין.

עיון בצרופות כתב התביעה שלא הוכחשו מלמד כי על פי נסח רישום המקרקעין הבעלים שלהם היא רשות הפיתוח. אישור על רישום זכות בנכס של מינהל מקרקעי ישראל מלמד כי הזכות בנכס שייכת ליוסף שחר ולעזבון אברהם שגב ז"ל אשר על פי חוזה מכר מיום 13.2.07 מכרו את מלוא זכויותיהם במקרקעין לתובעים.

משכך, התוצאה היא כי התובעים עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם במשפט אזרחי, והוכיחו במאזן ההסתברות, כי הם בעלי המקרקעין. אם מבקש הנתבע לטעון כי המושכר, המצוי במקרקעין, הינו בבעלות אחר עובר נטל הבאת הראיה אליו. אין הוא יכול להעלות טענה בעלמא, כי המושכר הוצא מכלל בעלות התובעים במקרקעין שהרי אלה הביאו ראיה כי המקרקעין בשלמותם בבעלותם.

הטענה הנוספת שבפי הנתבע, היא כי המושכר הינו שירותים ציבוריים בתוך המקרקעין, המהווים כאמור מרכז קניות. משכך, טוען הנתבע כי מכוח סעיף 55 (ג) לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 לא ניתן להצמיד ליחידות במקרקעין את השירותים הציבוריים.

נטל ההוכחה כי המדובר בשירותים ציבוריים, להבדיל משירותים שיכולים להוות חלק מיחידה במקרקעין, רובץ על מי שהעלה את הטענה ובענייננו, על הנתבע. עיון בתשריט שצירף הנתבע, אכן מעלה שהמושכר המסומן במדגש צהוב מוגדר כחנות וכן מסומנות בתשריט מס' אסלות. אולם, לא ניתן ללמוד מהתשריט שהמדובר בשירותים ציבוריים המהווים חלק מהרכוש המשותף במקרקעין.

התובע 2, בחקירתו הנגדית, בעמ' 10 ש' 19, אישר שעיון בתשריט מלמד שמשורטטים בו שירותים. אולם, באי כוח הצדדים הותירו לשלב הסיכומים את השאלה האם השירותים המסומנים בתשריט מהווים רכוש משותף אם לאו. השאלה באם השירותים מהווים שירותים ציבוריים היא שאלה שבעובדה ולא שאלה משפטית. ידוע כי יחידות במרכז קניות, יכולות לכלול שירותים ואין המדובר בשירותים ציבוריים או בשטח משותף.

משכך, אם ביקש הנתבע לטעון שהמדובר בשירותים ציבוריים המהווים חלק מהרכוש המשותף, נטל ההוכחה עליו ובו הוא לא עמד.

כאמור, הודה התובע כי הוא מחזיק ביחידה המסומנת במדגש צהוב בתשריט שצירף לכתב ההגנה והוא אף הודה כי אינו משלם את דמי השכירות בגינם וכי הוא ממשיך להחזיק בהם על אף שתוקף חוזה השכירות פג.

התוצאה היא, כי דין התביעה להתקבל וכך אני מורה.  על הנתבע לפנות את היחידה המסומנת במדגש צהוב בתשריט שסומן ב' כנספח לכתב ההגנה וזאת בתוך 7 ימים. עוד ישלם הנתבע לתובעים את מלוא הוצאותיהם וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח.

ניתן היום,  כ' שבט תשע"ב, 13 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.