1. א. התובע נסע ברחובות ברכב מסחרי ואילו הנתבע 1 (להלן:"הנתבע") נהג ברכב פרטי.
לטענת התובע, הוא רצה לפנות שמאלה ולאחר שאותת והחל את הפניה, לפתע רכב הנתבעים אשר נסע מאחוריו עקף את רכב התובע משמאל ופגע בצידו השמאלי של רכב התובע.
מאחר והתובע סבור, שהאחריות לתאונה ולפגיעה ברכבו רובצת על הנתבע, ביקש התובע לחייב הנתבעים לשלם לו את נזקיו בסך של6,718 ש"ח, הכולל בחובו: נזק ממשי לרכב בסך של 4,568 ש"ח, שכ"ט שמאי בסך 650 ש"ח, הוצאות משפט ריבית והצמדה בסך של 1,500 ש"ח.
ב. הנתבעים סבורים שיש לדחות את תביעת התובע, משום שלדעתם, רובצת האחריות לגרם התאונה על התובע. להצדקת בקשת הדחייה, טוענים הנתבעים, שבעת שהנתבע נסע ברכבו, הוא הבחין ברכב התובע, כשהוא עומד ללא כל איתות וחוסם את נתיב הנסיעה. הנתבע המתין מספר שניות ומשנוכח כי התובע לא זז ממקומו, החל הנתבע בביצוע עקיפה כדין, תוך שהוא מאותת ונוסע במהירות איטית ופתאום, מסיבה שאינה ברורה לנתבע, החל רכב התובע בנסיעה ופגע בצידו הימני של רכב הנתבעים.
עוד מוסיפים הנתבעים וטוענים, שלרכב הנתבעים לא נגרם שום נזק ובאשר לנזקי רכב התובע, הרי מדובר ברכב משנת 2005 וייתכן שהפגיעות שייכות לאירועים קודמים.
2. לאחר ששמעתי את הצדדים המעורבים בתאונה ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחומר הראיות שצורפו לכתב התביעה ובתרשים אשר הגיש התובע במהלך הדיון, הגעתי למסקנה שהן התובע והן הנתבע אחראים לקרות התאונה, אם כי לאור העובדות העולות מטענות הצדדים, כאשר הוכח בפני שהתובע ביצע פניה ללא זהירות, הרי שיש לחלק האחריות בין המעורבים בתאונה באופן כזה, שאחריותו של התובע תהא גבוהה יותר ובשיעור של 60% ואילו אחריותו של הנתבע נקבעת בשיעור של 40%- זאת מהנימוקים הבאים:
א. א) אני מקבל את טענת התובע, שהוא אכן החל לפנות שמאלה, אך פנייה זו בוצעה על ידו בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב מספקת, שכן למרות שראה את רכב הנתבע נוסע אחריו (כך לדבריו - ראה בעמ' 1 לפ',ש' 21), הסתפק התובע במתן איתות ומיד לאחר מכן לבצע הפנייה.
בעת שנוהג רכב מבקש לבצע פניה שמאלה או ימינה, לא יוצא נוהג רכב כזה ידי חובה רק על ידי איתות, אלא שנוהג רכב, חייב עדיין - לאחר מתן האיתות- לבדוק היטב אם הפניה שמאלה או ימינה אפשרית מבלי לחסום את דרכם של המשתמשים האחרים בדרך.
הנסיבות - כפי שעולות מעדותו של התובע- מצביעות על כך, שלמרות שהתובע הבחין ברכב הנתבע, הוא בכל זאת פנה שמאלה ואין ספק, שבעצם הפניה חסם הוא את המשך דרכו הבטוחה של הנתבע וכתוצאה מכך אירעה התאונה.
ב) כפי שעולה מעדות התובע, הוא ביצע את הפניה בהשתמשו בשיקול דעת לא נכון, שכן לשאלה, מדוע לא חיכה עם ביצוע הפניה עד שרכב הנתבע יעבור, השיב התובע:" לא חשבתי שהוא יעבור בנגדי" ולשאלה נוספת באותו עניין:" למה עשית את הפניה כשראית אותו?" משיב התובע:" אני פניתי, לא חשבתי שהוא ייכנס בנגדי.." (ראה בעמ' 1 לפ',ש' 22- 25) ומשאלה נוספת שנשאל התובע עולה, שהוא הבחין ברכב הנתבע עוד בטרם החל את הפניה ובכל זאת, מתוך שיקול לא נכון החליט לבצע את הפניה כי לא חשב שהנתבע יעבור בנגדי. (ראה בעמ' 2 לפ',ש' 17- 24).
ג) התובע גם הגיש תרשים (ת/1) המראה את רכבו (המסומן במספר 1) פונה שמאלה, כאשר אין ספק שרכב הנתבע נראה בבירור אחריו (רכב הנתבע מסומן במספר 2) ומנסה לעבור ולהמשיך לנסוע ישר, ברם התובע בעצם הפניה חסם את המשך דרכו, כאמור לעיל ומכאן ההתנגשות בין שני הרכבים.
ב. א) מהעדויות שהובאו בפני עולה גם תרומת רשלנותו של הנתבע, שכן אין אני מקבל טענת הנתבע, שהוא ביצע העקיפה לאחר שראה את רכב התובע עומד. לאור העדויות, אני קובע, שהנתבע החליט לעקוף את רכב התובע, בעת שהתובע כבר החל לבצע את הפניה.
מעדות הנתבע עולה, שהוא ראה את רכב התובע עוד בטרם הפניה (ראה אותו כשהוא עומד) וגם אם אקבל עדות זו, הרי שאין לי ספק, שהנתבע היה צריך להיות ער לכך, שהתובע מתחיל את הפניה ובעת כזאת להימנע מהעקיפה.
ב) כפי שעולה מהעובדות, הנתבע לא הספיק לעקוף ולא הספיק לעבור את רכב התובע, אלא תוך כדי פניה ותוך כדי עקיפה - נפגע רכבו של התובע.
זאת ועוד, בכתב ההגנה נטען, שהנתבע הבחין ברכב התובע כשהוא עומד ללא כל איתות וחוסם את נתיב הנסיעה.
כך נאמר בכתב ההגנה, אך בעדותו אומר הנתבע, שהוא עמד מאחורי רכב התובע והוא הבין שהוא לא מתכוון לזוז ולכן עצר מאחוריו עצירה מלאה.
בכתב ההגנה לא נאמר, שהנתבע עמד אחרי רכב התובע, אלא שהוא ראה שרכב התובע עומד ולא ברור וגם לא הובהר לבית המשפט, כיצד אם רכב התובע עמד ורכב הנתבע עצר אחריו, כיצד בדיוק באופן עמידתו של רכב התובע, חסם התובע את נתיב נסיעתו של הנתבע? (ראה סעיף 4 לכתב ההגנה לעומת דברי הנתבע בעמ' 2 סיפא ועמ' 3 רישא לפ').
הדעת נותנת, שאותה חסימה עליה מעיד הנתבע, נוצרה כבר בעת שהתובע החל פנייתו שמאלה ואילו הנתבע לא שם ליבו לכך ובחוסר זהירות החל לעקוף את רכב התובע.
3. סוף דבר, לאור הנימוקים שפורטו לעיל הגעתי למסקנה, שבעצם הפניה שמאלה, שביצע התובע בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב מספקת וחסם על ידי כך את המשך דרכו של הנתבע, הרי שמירב האחריות רובצת על התובע והיות והנתבע, העריך לא נכונה את מעשהו של התובע והחליט לעקוף תוך כדי שהתובע כבר החל את הפנייה - כאמור לעיל- הרי שגם הנתבע תרם את תרומתו לקרות התאונה.