עיקרי טענות הצדדים
1. הצדדים התקשרו בחוזה לפתיחת עסק שעיקרו הקמת אתר אינטרנט של חנות וירטואלית.
2. התובעים טענו כי הנתבעת חזרה בה מהתחייבותה ומכאן שאין לה את היכולת המקצועית והכלכלית לעמוד בחלקה בהסכם, וכי נגרמו להם הפסדים שכן הוציאו כספים עבור בניית האתר.
התובעים הגישו תביעה כנגד הנתבעת בעתירה לפיצוי בסכום של 27,136 ש"ח, בגין הוצאות ששילמו עבור בניית אתר, אחסון האתר ורכישת דומיין, הוצאות שכר טרחת עורך דין, ופיצוי בגין שעות העבודה שהשקיעו בפרוייקט.
3. לטענת הנתבעת התובעים לא עמדו בהתחייבויותיהם ולא ביצעו את חלקים להקים אתר ראוי לשימוש, זאת בגין חוסר מקצועיותם, וכתוצאה מכך כל עבודת שיווק של הנתבעת במיזם ירדה לטמיון.
דיון והכרעה
4. לאחר שנתתי דעתי למכלול כולו ולטיעוני הצדדים כפי שהועלו בכתבי הטענות, כמו גם לעדויות הצדדים בפניי, אני סבורה כי יש לקבל את התביעה באופן חלקי בלבד, הכל מהנימוקים המפורטים להלן.
5. אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובעים והנתבעת הסכימו ביניהם, כי התובעים יהיו אחראיים להקמת אתר האינטרנט ויקבלו בתמורה 20% מהכנסות האתר לאחר שהעסק יחל את פעולתו. אבהיר כי לגישתי, כלל לא ברור שחלקם של התובעים ברווחים קטן בהכרח - או בכמה הוא קטן - מחלקה של הנתבעת. שכן חלקה של הנתבעת נקבע בהתאם לנותר לאחר הפרשת התרומות ולאחר הוצאות - מימוניות, שיווקיות, לוגיסטיות, איחסון, שכר (אם צריך עובדים) והוצאות רבות שיכולות להידרש.
כמו כן אין מחלוקת, כי לאחר פעולות כאלה ואחרות של שני הצדדים, העסק לא החל לפעול והאתר לא הועלה לאינטרנט ולא נפתח לגולשים. המחלוקת אשר נתגלעה בין הצדדים הינה מי מהם גרם להפרת ההסכם, וכפועל יוצא מכך, האם על הנתבעת לפצות את התובעים בגין השקעתם בפיתוח האתר, אם בגין שעות העבודה ו/או אם בגין הוצאותיהם בפועל - או שמא על כל צד "לספוג" את הפסדיו ללא שיש לתובעים זכות לקבלת פיצוי כלשהו.
6. החוזה שבין הצדדים, שנערך על ידי עו"ד מטעם התובעים (לטענתם מאחר והחוזה שהוצג להם על ידי הנתבעת לא היה מתאים ולא הגן על האינטרסים שלהם) לא פירט מי האחראי לחלק מהמטלות הנדרשות לשם השלמת האתר. החוזה התייחס רק לשני סוגי עבודה - החלק הטכני וחלק התוכן. אין התייחסות לחלוקת מטלות, למשל, בתחום הכספי, השיווקי או התכנוני.
בנוסף, ההסכם בין הצדדים מקנה לתובעים פיצוי בגין שעות עבודתם רק במקרה של החלטה יזומה של הנתבעת שאינה מעוניינת להמשיך ולשתף עמם פעולה, ופיצוי כזה בלבד, ללא תשלום עבור הוצאות, ככל שהיו כאלה. ההסכם אינו קובע מה הדין כאשר התכנית להקמת האתר אינה יוצאת אל הפועל, וזאת מכורח הנסיבות או אילוצים כלשהם (ואף כספיים) ולא מתוך בחירה חופשית ויזומה של צד זה או אחר.
בנסיבות אלה, כשהחוזה "שותק", על בית המשפט להוסיף ולקבוע את ההסדר הראוי והנכון במקרה זה. לדעתי, צודק במקרה דנן להעריך את שווי עבודתם של התובעים (בהתעלם מהוצאותיהם בפועל) בשים לב לכלל נסיבות העניין.
7. התובעים בחרו לקחת גוף אחר ("קיוי") לשם ביצוע העבודות עליהן קיבלו אחריות, וזאת אמנם בלא התנגדות מצד הנתבעת אך ביוזמתם הבלעדית. לו נמנעו התובעים מפנייה כזו, וככל שהפסקת ההתקשרות בין הצדדים לא נבעה מהחלטה יזומה של צד זה או אחר, אין כל וודאות שהתובעים היו יכולים לעתור לפיצוי בגין הזמן שהשקיעו בפרוייקט בטרם עלה על שרטון.
אני סבורה שגם אם אקבל את עמדת התובעים כי סיימו לכתוב את חלקו הראשוני של פיתוח האתר - "הקוד", עדיין היתה עבודה רבה לפניהם בכל הנוגע להכנסת התוכן לאתר, תוכן שהנתבעת תספק להם. הדפים אותם פיתוח מר אייל ביטון מ"קיוי" על פי עדותו, הינם דפים ללא תוכן ממשי אלא רק בסיס להכנסת התוכן בהמשך. לפיכך, מדובר ב"שלד" של האתר, או פלטפורמה שתאפשר פיתוח והשלמת האתר עם הכנסת התוכן הרלבנטי.
8. ברור מהנתונים, כי התובעים סברו שהם אינם יכולים לבצע בעצמם באופן אופטימאלי את אותו חלק טכני בפיתוח העסק אשר לקחו על עצמם. הפניית העבודה הטכנית - זו שהיתה באחריות התובעים - לגורם חיצוני, בתשלום, אמנם אינה מנוגדת להסכם בין הצדדים אך גם אינה עולה בקנה אחד עם המטרה בגינה פנתה הנתבעת לתובעים, והיא שהם יפתחו את האתר. חיוב הנתבעת כעת בהוצאות הקמת האתר על ידי גורם שלישי למעשה מייתרת את ההתקשרות בין הצדדים, שהרי מטרתה של הנתבעת, בהתקשרות עם התובעים, היתה למנוע את הצורך בהוצאת כספים לצורך פיתוח האתר. בשל כך, הציעה לתובעים להיכנס עמה והסכימה כי התובעים יקבלו 20% מההכנסות העתידיות של העסק.
למעשה, במקום התוצאה של פניית התובעים ל"קיוי" לשם פיתוח הקוד, היתה הנתבעת יכולה באופן תיאורטי לפנות ל"קיוי" ישירות ולהיכנס עמה לאותה שותפות שכרתה עם התובעים. במקרה כזה, הנתבעת לא היתה משלמת עבור הפיתוח בכסף מזומן אלא באמצעות חלוקת הרווחים כפי שסיכמה עם התובעים.
לחילופין, התובעת היתה יכולה לפנות לגורם מקצועי, לשלם עבור הקמת האתר ובכך "לחסוך" הפרשה של 20% מרווחי העסק לטובת מקימי האתר.
חיוב הנתבעת כעת בהוצאות בפועל לפיתוח האתר למעשה מאיינת את כל המטרה של פנייתה לתובעים.