1. התובע מייחס לנתבעת גרימת נזק בזדון, אך בכתב התביעה אין התובע מפרט מהו אותו נזק ומהו אותו זדון. התובע מציין באופן תמציתי, גרימת נזק בזדון, תיקון הרכב במוסך ועלות תיקון הרכב בסך של 4,888 ש"ח וכן הוסיף התובע סכומי תביעה נוספים, וכך הגיע לסכום תביעה כולל של 19,488 ש"ח.
2. א. רק מתוכן כתב ההגנה, אותו הגישה הנתבעת עולות עובדות, המפרטות את הקשר האישי שהיה בין התובע ובין הנתבעת, עד לאותו שלב, בו הודיעה הנתבעת לתובע, שאין היא רוצה להמשיך עמו את הקשר ומאחר ולטענת הנתבעת, המשיך התובע להטריד אותה - למרות ההודעה הברורה שלה על אי רצונה להמשיך הקשר, בכל זאת הגיע התובע עם רכבו אל מקום מגוריה של הנתבעת ונהג עמה באגרסיביות ועל מנת לגרום לו להרפות ממנה ולהתרחק ממנה, - לקחה אבן שהייתה על המדרכה וזרקה אותה אל שמשת מכוניתו של התובע.
הנתבעת סבורה, שתביעה זו היא תוצאה של נקמה וניסיון להכפיש את שמה - רק משום שלא רצתה להמשיך עמו את הקשר.
ב. הנתבעת מודה בכך, שכתוצאה מזריקת האבן נגרם נזק, אך - לטענתה - הנזק נגרם אך ורק לשמשה בעוד שהתובע מנסה להוציא ממנה כספים בגין תיקונים שלא היה להם קשר עם זריקת האבן ושאין היא אחראית לנזקים נוספים.
3. א. אין מחלוקת בין הצדדים, כי בטרם האירוע נשוא תביעה זו, היו הם בקשר - אם כי לא הוברר מה היה מהות הקשר בין השניים, אך אני מאמין לנתבעת, שבשלב מסוים החליטה לנתק עם התובע את הקשר - דבר שהתובע לא קיבל בהבנה.
הנתבעת אינה מכחישה את טענת התובע, שביום האירוע הנטען בכתב התביעה, היא אכן השליכה אבן או אבנים לעבר מכונית התובע והנתבעת גם אינה מכחישה, שכתוצאה מזריקת האבן או אבנים נשברה השמשה - אם כי הנתבעת מכחישה את יתרת נזקיו הנטענים של התובע ואשר תוקנו בפועל במוסך וכפי שעולה מחשבונית שצרף התובע לכתב התביעה.
ב. מבחינת חומר הראיות ומבחינת תביעתו של התובע עולה, שאכן התובע הגזים וניפח תביעתו בסכומים סתמיים ובלתי מוכחים.
הטענות שהעלה התובע בבית המשפט בדבר גובה הנזקים - כפי שנתבעו בכתב התביעה - לא הוכחו ולא שכנעו את בית המשפט, שאכן לתובע נגרמו כל הנזקים הנטענים בכתב התביעה.
4. לאחר שבחנתי את חומר הראיות ואת עדויות הצדדים ועדויות עדי הנתבעת, אני מחליט כדלקמן:
א. מהעדויות עולה, שלמרות שהנתבעת ביקשה לנתק הקשר עם התובע, המשיך עדיין התובע "לנסות את מזלו" והמשיך ליצור קשר עם הנתבעת - בניגוד לרצונה.
הנתבעת העידה בבית המשפט, כיצד היה התובע עוקב אחריה, מטריד אותה ולדבר על ליבה, שתדבר עמו, אך היא סירבה ולדעתה, הגשת תביעה זו היא מעין נקמה להוציא ממנה כספים, שאין היא חייבת בתשלומם.
ב. גב' מור בכר, העדה מטעם הנתבעת, הגישה עדות בכתב וגם התייצבה למסור עדותה בבית המשפט.
עדה זו תומכת בדברי הנתבעת, על ניסיונותיו של התובע לדבר עם הנתבעת למרות שהיא לא חפצה בכך והעידה גם, שבאותו ערב, פחדה הנתבעת לחזור לבדה לביתה וביקשה מעדה זו להתלוות אליה. העדה לוותה את הנתבעת וליד ביתה, היא ראתה את התובע שהחל לצפור וכתוצאה מכך, יצאו העדה והנתבעת אל התובע והנתבעת ביקשה ממנו שיעזוב את המקום.
העדה ממשיכה ומעידה, שלמרות בקשת הנתבעת - לא עזב התובע את המקום, אלא התקרב אל הנתבעת וניסה לדבר איתה והיא לא רצתה. עוד אומרת העדה, כי בהמשך ההתרחשות, נבהלה הנתבעת ולכן, לקחה אבן אחת או שתיים וזרקה לכיוון רכבו של התובע, אשר פגעו בשמשת הרכב.
ג. גב' חיים הודיה, גם היא העידה מטעם הנתבעת וגם היא הייתה נוכחת באותו הערב. עדה זו לא הייתה נוכחת בעת שהנתבעת זרקה אבן או אבנים לעבר מכוניתו של התובע, אך העידה על התנהגותו של התובע כלפי הנתבעת ובעדות זו, תומכת גם עדה זו בטענות הנתבעת ובעדות הגב' בכר על התנהגותו של התובע כלפי הנתבעת - עד כי הגב' הודיה אמרה לתובע, שהנתבעת אינה מעוניינת לדבר איתו ושעליו להתרחק. עדה זו מתארת מצב, שבשלב מסוים, רדף התובע אחרי הנתבעת ונצמד אליה והנתבעת הדפה אותו מפניה והעדה הייתה צריכה להפריד ביניהם.
ד. אני מקבל את טענות התובע, שאכן אין כל פסול בהיכרות שהייתה בינו ובין הנתבעת ואין כל פסול מלדבר עם בן אדם, ברם, כאשר אותו אדם אינו מראה התעניינות ואותו אדם מגיב באופן מפורש שאין הוא רוצה להמשיך בקשר או שאין בדעתו לדבר עם התובע- היה על התובע לכבד את רצונה ולא להמשיך ולנסות
ואף לילך עד לביתה - למרות שקודם לכן, אמרה לו הנתבעת בפירוש שהיא לא מעוניינת בו.
יש לדעת לקבל הסירוב ולא באופן אובססיבי לכפות עצמו על אדם שאינו מעוניין בו.