1. ביום 24.07.2011 ארעה תאונת דרכים באזור התעשייה בנתניה, בין רכבו של התובע, נהוג על ידו, לבין רכב נהוג ע"י הנתבעת 1, ומבוטח ע"י הנתבעת 2.
2. אין חולק כי נגרמו לשני כלי הרכב נזקים. נזקי רכב התובע מתוארים בחוות-דעת השמאי שצורפה לתביעה והם עולים כדי 12,290 ש"ח, ובצירוף שכ"ט שמאי - כ-1,400 ש"ח.
3. לפי תמונות הנזק, המצורפות לחוות-הדעת, נפגע רכב התובע בפינה הימנית-קדמית. רכב הנתבעת 1 נפגע בצידו השמאלי, החל בדלת הקדמית ועד אמצע הדלת האחורית.
4. הנהגים חלוקים בשאלת האחריות לתאונה.
לשיטת התובע, נסע בנתיב צר במהירות איטית, תוך שהוא מתכוון לפנות שמאלה, לאחד המוסכים. התובע לא היה משוכנע אם נסע במהירות איטית מאוד (3-4 קמ"ש) או עצר במקום עצירה מוחלטת.
לדבריו, הנתבעת 1 שנהגה אחריו, ביקשה לעקוף את רכבו מימין. לצורך כך סטתה לשולי הכביש הימניים במהירות גבוהה, ובעת חזרתה לנתיב בנטייה שמאלה, פגעה בפינה הימנית הקדמית כאמור.
5. מאידך, טוענת הנתבעת 1, כי התובע עמד באמצע הנתיב, כשמחצית מרכבו בנתיב הנגדי, כך שנותר מרווח לרכבה. לפיכך, המשיכה בנסיעתה ישר, אלא שלפתע סטה התובע ימינה ופגע ברכבה.
6. לטעמי, לא יכולה להיות מחלוקת כי האחריות לקרות התאונה הינה משותפת, הגם שחלקה של הנהגת רב מחלקו של הנהג.
הנהגים, ואף העד מטעם הנתבעים, העידו כי באופן יחסי מדובר בכביש צר באזור התעשייה, שבדרך כלל הוא עמוס.
אין שוליים מסודרים לכביש, הכולל שני נתיבים נגדיים. באופן תדיר, כידוע לשני הנהגים, מתרחשות במקום עצירות כלי רכב על הנתיב, לצורך פנייה לכוון זה או אחר, לשם כניסה לבתי העסק השונים הממוקמים באזור, בעיקר מוסכים.
תמונות הנזק מוכיחות כי רכב הנתבעת 1 הצליח לעבור את רכב התובע בטרם נפגע. מקובלת עלי ההנחה, שלו עמד רכבו של התובע בנתיב הימני במלואו, הייתה מתרחשת הפגיעה בחלק האחורי של רכבו, ולא בפינה הימנית הקדמית.
אני סבורה כי אמנם רכב התובע לא עמד במלואו בנתיב הימני, אלא באמצע הכביש כשחלקו בנתיב הנגדי. כמו כן, אני מקבלת את גרסת ההגנה כי לא אותת.
יחד עם זה, אינני מוכנה לקבל את גרסת הנתבעת 1, כי לאחר עצירה מוחלטת, ולשם פנייה שמאלה, סטה רכב התובע ימינה וכי תנועה זו גרמה לתאונה.
תיאור זה של התאונה אינו מתיישב עם ההיגיון וניסיון החיים ואף לא עם הנזק ברכבה.
7. נוסף לכך, אין חולק כי הנתבעת 1 נסעה אחרי התובע ולכן מרבית האחריות, בפרט בהתחשב בתנאי הדרך כפי שתיארו שני הצדדים, הייתה עליה.
אחריותה מודגשת עוד יותר, שכן לפי גרסת ההגנה עצמה, כשהתקרבה לרכב התובע, התובע עמד בעצירה מלאה וכלל לא היה בתנועה.
הנתבעת 1 העידה, ואני מאמינה לה, כי לא העריכה את מצב הדברים בעת נסיעתה ולא היה לה מושג מה בכוונת התובע לעשות. לטעמי, הנתבעת 1 נטלה סיכון כשהחליטה לעבור במקביל לרכב התובע, למרות ש:
"אני לא אשקר, זה לא רחוב רחב, זה היה די צמוד".
8. אחריותו של התובע מתמצית בכך שרכבו עמד באמצע הכביש, כשחלקו בנתיב הנגדי והוא איננו מאותת.
מובן מאליו כי איתות שמאלה היה מבהיר את כוונותיו ליתר הנוהגים בכביש וייתכן, כי אף מונע את התאונה.