1. בתאריך 7.9.09 נהג התובע על אופנוע ובאותה עת, רכב שהיה נהוג בידי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") סטה ימינה ולכיוון נסיעתו של התובע וסטייה זו בוצעה בצורה פראית, רשלנית ובלתי מבוקרת.
התובע, שלא היה יכול לבלום כתוצאה מסטייה זו - התנגש עם חזיתו בצידו הימני של רכב הנתבע וכתוצאה מכך נגרם נזק לאופנוע ונזק זה בסכום של 22,018 ש"ח תובע התובע מהנתבעים, כאשר סכום זה כולל בחובו: אבדן מוחלט של האופנוע בסך של 20,018 ש"ח, נזק לקסדה בסך של 1,000 ש"ח ושכ"ט שמאי בסך של 1,000 ש"ח.
2. הנתבעים סבורים, שיש לדחות תביעת התובע בהסתמכם על הטענות הבאות:
א. בכביש בו נסע הנתבע מצויים 2 נתיבים והנתבע נסע בנתיב הימני. רכב אשר נסע בנתיב השמאלי, סטה לפתע לנתיב נסיעתו של הנתבע והנתבע על מנת למנוע תאונה, סטה מעט מנתיב נסיעתו לשולי הדרך. התובע נסע באותה עת בשולי הדרך ולא בנתיב נסיעת כלי רכב ופגע בחלקו האחורי של רכב הנתבע.
ב. לכן, סבורים הנתבעים, שהתאונה אירעה בשל התרשלות התובע אשר נהג בניגוד לחוק ובמהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך ומבלי לשים לב לתנועה בסביבתו.
3. לאחר שבחנתי ולאחר ששקלתי את כל חומר הראיות - כולל עדויות הצדדים המעורבים בתאונה, הגעתי למסקנה, שהנסיבות והעובדות - כפי שהועלו בפני- מצביעות על כך, שיש לייחס אחריות לשני המעורבים בתאונה, שכן כל אחד מהם תרם תרומת רשלנות של 50% לגרם התאונה - זאת מהנימוקים הבאים:
א. הצדדים המעורבים בתאונה, אינם חולקים בעצם העובדה, שבעת קרות התאונה, נסע התובע בשול הכביש ואילו הנתבע נסע בכביש, בנתיב ימני מתוך שני הנתיבים. אין גם חולק על כך, שהנתבע סטה ימינה אל שול הכביש - בשל סיבות שהוא העלה אותן בכתב ההגנה- ותוך כדי סטייה זו, פגע האופנוע ברכבו.
לעובדות הנ"ל מסכימים הן התובע והן הנתבע. (ראה האמור בכתב התביעה ובכתה ההגנה וכן ראה עדותו התובע בעמ' 1 לפ',ש' 10- 12 ועדות הנתבע בעמ' 2 לפ',
ש' 11-13).
ב. העובדות המוסכמות הנ"ל, יש בהן -בעצם- כדי להצביע על כך, שכ"א מהצדדים נהג שלא כדין, בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב מספקת וכתוצאה מכך נגרמה התאונה.
ג. א) התובע אמנם טען לעצמו, אך בשלב מסוים ביקש אביו מר מנחם ליבוביץ (להלן: "מר ליבוביץ") לעזור לבנו ולמרות שהוא עצמו לא היה נוכח בעת קרות התאונה, הוא ניסה יותר להיות סנגור ופה לתובע, שכן ממילא לא יכול היה להעיד על העובדות עצמן.
אגב, מר ליבוביץ גם ביקש להגיש את ההודעות של התובע ושל הנתבע, כפי שנמסרו במשטרה, אך מהודעתו של התובע עולה, שבמשטרה הוא לא זכר פרטים כלשהם בכל הקשור לתאונה עצמה, לא זכר אם נסע בכביש או בשוליים ולא זכר כלל מה קרה בתאונה ובכל זאת, בכתב התביעה מפרט התובע עובדות הנוגעות לתאונה ועל מקום נסיעתו ומקום נסיעת
הנתבע ועוד פרטים נוספים, שלא זכר סמוך לאחר קרות התאונה. (ראה ההודעות נ/1).
ב) התובע מאשר שהוא אכן נסע בשוליים ולטענתו הוא נסע בשוליים, היות וזה יותר בטיחותי. טענה זו לא מקובלת עלי, שכן כפי שעולה מעדות התובע, לא הסיבה של בטיחות גרמה לו לנסוע על השוליים, אלא עולה מדברי התובע, שהכביש היה פקוק והוא העדיף "לעקוף" את הפקק ולהתקדם בשוליים - דבר הנוגד את החוק. (ראה דברי התובע בעמ' 1 לפ').
ג) מר ליבוביץ אינו מייחס חשיבות רבה לנסיעתו של התובע בשוליים, שכן לטענתו:" בכל מקרה, הוא סטה, וההלכה וידוע, שרכב שסוטה ולא משנה מאיפה, הוא האשם בתאונה".
לטענת זו, עלי להשיב למר ליבוביץ בשניים אלה:
ראשית, אין מקום לקבוע קביעה חד משמעית, שכל מי שסוטה לימין או לשמאל הוא תמיד האשם בתאונה, משום שכל סטייה והנסיבות שלה.
שנית, אם ההלכה ואם ידוע שכל סוטה לימין או לשמאל אשם בתאונה, הרי שמר ליבוביץ לא יכול להתעלם גם מההלכה ומהוראות תק' 33(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 הקובעת: במקום שיש כביש לא יסע נוהג רכב אלא בכביש, אלא אם יש הוראה אחרת בחלק זה".
יחד עם זאת, גם נקבע - לגבי הנתבע- שנוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש וכמו כן נקבע, שנוהג רכב המתכוון לפנות ימינה, לא יפנה אלא כשהוא נמצא עד כמה שאפשר סמוך לשפה הימנית של הכביש ואין בצדו הימני רכב אחר בתנועה. (ראה תק' 41 ו-42 לתקנות הנ"ל).
ד. א) לכן, עצם העובדה שהתובע רצה לעקוף את הפקק ונסע על שול הדרך - דבר האסור על פי הדין, תרם הוא את תרומתו לגרם התאונה.