פסק-דין בתיק ת"ק 39394-05-12

1.         כלי רכבם של התובעים ושל הנתבע 2 (להלן: הנתבע) התנגשו, והצדדים חלוקים בשאלת האחריות.

2.         טענת התובעים היא זו: הם נסעו בכביש ישר, דו-סטרי, עם נתיב אחד לכל כיוון, והבחינו מרחוק ברכב הנתבע כאשר הוא עומד במקומו, בנתיב נסיעתם. לטענתם לא היה חיווי ברכב הנתבע לנסיעה לאחור, ולסברת התובעת נראה היה כאילו בכוונת הנתבע שעצר להוריד נוסע. לטענת התובע הם עצרו מרחק של כששה מטר מאחורי רכב הנתבע, והמתינו כי הלה יפנה את נתיב התנועה. או אז החל הנתבע לפתע בנסיעה לאחור לעבר חניה לימין הנתיב, אף שהדרך לאחור חסומה היתה על-ידי רכב התובעים. רכב הנתבע פגע עם פגוש האחורי משמאל בפגוש ימני קדמי ברכב התובעים, צינור המפלט של הנתבע חדר לפגוש התובעים, ואז החל הנתבע בנסיעה לפנים תוך קריעת הפגוש. לאחר מכן נמנע הנתבע מלמסור את פרטיו האישיים (כי אם תעודת ביטוח חובה שלא נשאה את שמו), ולכן לא ידעו התובעים את זהותו עד שתבעו את הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) וזו צירפה את הנתבע להליך.

3.         לטענת הנתבע, הוא נסע ברחוב, ראה חניה פנויה ומרווחת לימינו ומאחוריו, שילב להילוך אחורי, ראה במראה האמצעית כי הרחוב מאחוריו פנוי לחלוטין, ואז בעודו נכנס לחניה הגיח רכב התובעים במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך ופגע בו.

4.         לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ובחנתי את המסמכים והתמונות שהציגו, מצאתי כי דין התביעה להתקבל. אציין בתמצית טעמיי לכך.

5.         א-פריורית גרסה שלפיה הנתבע נסע לאחור מבלי להבחין שמאחוריו עומד רכב נחזית כסבירה יותר מאשר גרסה נוגדת, שלפיה התובעים נסעו בכביש ישר וריק למעט רכב הנתבע, והם פשוט התנגשו ישירות באותו רכב. במקרה דנן אותה סבירות א-פריורית נותרת בעינה אף לאחר שמיעת העדויות.

6.         נתתי אמון מלא בטענות בני הזוג התובעים, שהעידו בנפרד (תוך שהתובעת ממתינה מיוזמתה מחוץ לאולם עד סיום טענות התובע), וניכר בהם כי לא באו להעליל על הנתבע. השניים תיארו את הפגיעה באופן אחיד בעיקרו - גם אם בהבדלים מסוימים (דוגמת אי-זכירת התובעת שבעלה צפר לנתבע כאשר הבחין בנסיעה). הבדלי הגירסאות המסוימים, שעליהם הצביע נציג הנתבעת - הם טבעיים ולא נסבו על עניינים המלמדים על חוסר אמינות התובעים. למעשה יש בהם במקרה דנן אפילו ללמד על אי-תיאום גרסאות שקר לצרכי משפט.

מאידך גיסא, התקשיתי להשתכנע מהסבריו של הנתבע, שלפיהם הוא נסע לאחור תוך שראשית הוא בחן היטב את המראה המרכזית ולא ראה כל רכב בכביש הישר שמאחוריו, החל בביצוע החניה, ואז הופיע רכב התובעים יש מאין ופגע בו. המדובר לטענת הנתבע עצמו בחנייה "גדולה ומרווחת מאד", שהנתבע - אשר התגאה ב-47 שנות ניסיונו כנהג - אמור היה להצליח להיכנס אליה ללא קושי בתוך שניות אחדות (וטענתו של הנתבע כי משימת החניה אורכת דקה - בלתי סבירה בעליל). בנסיבות אלה תיזת הרכב המופיע יש מאין אף ששניות אחדות קודם לכן לא היה שם - אינה מתקבלת על הדעת. לחלופין, אפילו היינו מקבלים במלואה את גרסת הנתבע שלפיה החנייה נמשכה זמן כה רב עד שרכב יכול היה להופיע - אזי טענתו כי מרגע תחילת החניה ועד לתאונה לא הביט ולו פעם אחת במראה המרכזית אלא לעבר החניה בלבד מלמדת על רשלנותו.

אציין כי הסברו הבלתי משכנע של הנתבע בעניין (אי) מסירת הפרטים לתובעים רק גרעה עוד מעוצמת טענותיו.

7.         אעיר עוד בסוגיה שהעלה נציג הנתבעת, מר ליבמן (אשר טען בשם שולחתו כל שניתן היה לטעון), והיא: סוגיית המרחק שבין כלי הרכב קודם לתחילת התנועה הנטענת של רכב הנתבע לאחור. לטענת הנתבעת, אם המרחק אכן היה של רכב (כטענת התובע), משמעות הדבר היא שרכב התובע המתין במקביל לרכב חונה אחר, לפניו מקום החניה הפנוי, ולפני שני אלה - רכב הנתבע. משמע שבחניה לאחור לא היה יכול רכב התובעים להיפגע. ברם אין כל ראיה לכך שרכב התובעים המתין מאחורי קו החנייה הפנויה דווקא, וניסיון להציל את הדבר מפי התובע - לא צלח, שכן התובע ציין כבר בראשית הדברים כי כלל לא שם לב האם היתה חניה פנויה לימין הדרך. מי שהשיתה לבה לעניין היתה התובעת, שישבה במושב הימני הקדמי, שציינה כי קדמת רכב התובעים היתה בעת העצירה בקו מחצית החניה הפנויה שלימינו. הווה אומר: ייתכן מרחק של כששה מטרים בין שני כלי הרכב העומדים, כאשר ניסיון של הנתבע להיכנס לחניה לאחור בנסיבות כאלה בלא לבחון האם רכב עומד מאחוריו אכן יוביל לתוצאה שאירעה בפועל.

8.         בשולי הדברים יוער עוד כי תמונות הנזק, שכל צד ניסה לבאר כיצד הן מתיישבות עם גרסתו שלו, לא היו בעלות משקל גבוה, שכן שני הצדדים מתארים את מתווה המפגש באופן כמעט זהה, למצער מבחינת זווית הפגיעה של כלי הרכב זה בזה. מטבע הדברים (חרף טענות בעלי הדין) שבנסיבות אלה אין בתמונות כדי להוות ראיה ניצחת לצדקת מי מן הצדדים. זאת בנתון להערה אחת: הנתבע טען כאמור כי התובעים נסעו במהירות "שאינה מתאימה לתנאי הדרך", קרי (בנסיבות העניין) מהירות שוודאי אינה איטית. ובכל זאת הנזק לדופן שמאל האחורי של הנתבע אינו נחזה משמעותי כלל ועיקר.

9.         נוכח האמור התביעה מתקבלת והנתבעים יישאו, ביחד ולחוד, בנזקיהם של התובעים. את אלו יש להעמיד על 2,787 ש"ח, נזקיהם הישירים של התובעים, וסכום זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית. התובע 1, שהוא עורך-דין, אף תבע את שכר טרחת עצמו. התובעת 2, אף שהיא בעלת דין, עתרה לפיצויה גם כעדה שהוזמנה. כן תבעו התובעים ריבית מבנק לאומי, שפשרה לא הובהר, וכן עוגמת נפש. כל אלה אין להם מקום בנסיבות המקרה דנן. נוכח פנים שונים ומוקשים בהתנהלותו של התובע (שעליהם עמד בית המשפט עוד במהלך הדיון), ודווקא בשים לב לכך שהתובע הוא עורך דין, הרי שאיני רואה אף לעשות צו להוצאות.

ניתן היום,  י"ד אב תשע"ב, 02 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.