בפני תביעה בגין נזקים שלטענת התובע גרם לו הנתבע. עפ"י האמור בכתב התביעה, התובע עבד בביתו של הנתבע, בעבודות שיפוצים, כעובד של אחד בשם אורי עבודי (להלן - עבודי). עבודי סיחר אליו שני שיקים משוכים על הנתבע, אחד על סך 2,000 ש"ח והשני על סך 8,000 ש"ח שזמן פירעונם 15.8.09 ו - 15.9.09 (ביחס לתאריך זה קיימת טעות קולמוס בכתב התביעה). שיקים אלו היו סחירים ולא הייתה עליהם כל הגבלת סחרות.
לטענת התובע הנתבע ידע אודות הסיחור ואף הסכים לו. לימים חולל השיק ע"ס 2,000 ש"ח או אז התקיימה שיחה בין השניים במהלכה הוזמן התובע לבית הנתבע, לטענתו, על מנת לקבל כסף במזומן עבור שני השיקים. במהלך המפגש, נטל הנתבע את השיקים לידיו וקרע אותם. בהמשך הזמין הנתבע משטרה לביתו והתובע עוכב לחקירה ושוחרר בתנאים מגבילים ובהם הרחקה מהנתבע.
הנתבע אינו מכחיש כי מסר השיקים לעבודי בגין עבודות שהאחרון אמור היה לבצע בביתו, אלא טוען כי עבודי רימה אותו ולא ביצע את העבודות בגינן ניתנו השיקים. הנתבע הפנה לתביעה אשר ניהל כנגד עבודי ואחיו ובה שטח טענות רבות כלפיו (התביעה נמחקה ביחס לעבודי שכן לא עלה בידו להמציאה). הנתבע אינו מכחיש כי הזמין את התובע לביתו וכאשר מסר לו את השיקים, קרע אותם לגזרים. הנתבע הסביר כי
"אני קרעתי את השיקים כי העבודה לא בוצעה". בנוסף, הודה הנתבע כי הזמין משטרה לביתו וזו עיכבה את התובע ובהמשך שחררה אותו בתנאים של הרחקה מביתו.
שני הצדדים לא הביאו עדים נוספים ובמיוחד לא את עבודי, לגביו נטען כי לא ניתן להשיגו.
דיון
מוכן אני לצאת מנקודת הנחה לפיה עבודי לא ביצע את מלוא העבודות להן התחייב כלפי הנתבע. אני אומר את הדברים בזהירות המתחייבת ומבלי לקבוע מסמרות, שכן לא רק שנושא זה לא לובן בפני, אלא שעבודי לא העיד בפני ולא זכה להביא ראיותיו. ואולם - מחלוקת ביחסים שבין הנתבע לעבודי, אינה משליכה על חובתו של הנתבע לפרוע שיק שסוחר לצד שלישי (ראה למשל ע"א 1886/97
יהודה נ' זלמה, פ"ד נג(1)132 ). בוודאי שהיא אינה מאפשרת לו להשמידו בכוחניות.
שטר (ובכללו שיק) הוא מסמך סחיר אשר מי שמחזיק בו רשאי להיפרע את הסכום הנקוב בו ממושך השטר ואף מהנפרע במקרה של סיחור. לשטר קיום משל עצמו במנותק מעסקת היסוד, במיוחד ביחסים שבין צדדים רחוקים. מכאן מעמדו המיוחד של השטר, הקרוב במקרים מסויימים לכסף מזומן. ראה:
"הייחודיות של השטרות נובעת מכך שמדובר במסמכים סחירים המהווים כשלעצמם אמצעי תשלום. המאפיין הייחודי הנ"ל מקנה לשטרות יתרונות חשובים ויוצאי דופן שמכשירים משפטיים אחרים לא מתאפיינים בהם. ניתן למנות ארבעה יתרונות המאפיינים את השטר: ראשית, השטר הוא אמצעי תשלום בין הצדדים לעסקת-היסוד; שנית, קיימת אפשרות להעברת השטר לצדדים שלישיים, כשפרעון השטר על ידי החתום עליו מסלק אף את חובם של הצדדים האחרים; שלישית, ככל שעסקינן ב"אוחז כשורה", זכאי הוא לפירעון השטר למרות טענות הגנה חוזיות וקנייניות שיש לנתבעים; ורביעית, פרעון השטר מתבצע במישרין באמצעות רשויות ההוצאה לפועל, בלא צורך לפנות תחילה לבית המשפט לשם קבלת פסק-דין. היתרונות האמורים הם אשר מאפשרים לשטר להיות לא רק אמצעי תשלום אלא אף בטוחה לתשלום, שכן אם החוב לא ייפרע במועדו, הרי שניתן להיפרע במישרין מהשטר [ראה: סמדר אוטולנגי "בחינת דיני השטרות במשקפי דיני החוזים - מגמות חדשות בפסיקה" עיוני משפט כג 189, 190 (1990) (להלן - אוטולנגי)" .
ע"א 4085/07
דבורה אוזן נ' תבל נכסים והשקעות בע"מ (פורסם באתר נבו)
במקרה זה אין מחלוקת כי התובע והנתבע הנם צדדים רחוקים, כמשמעות הביטוי ביחס לשטרות. מכאן שאת טענותיו כלפי עבודי לא יכול היה הנתבע להפנות כלפי התובע והייתה עליו, לכאורה, חובה לפרוע את השיקים שאחז הנתבע וזאת בכפוף לזכותו להעלות טענות כלפי אחיזתו של הנתבע בשיק, היינו שאינו אוחז כשורה ושאחיזתו כפופה לעסקת היסוד (ראה סעיפים 29-28 לפקודת השטרות).
ואולם, הנתבע עשה דין עצמי, השמיד מסמך סחיר ובכך מנע מהתובע את האפשרות לתבוע בגין העילה השטרית. הנתבע הסביר כי
"אני קרעתי את השיקים כי הם היו מיועדים רק לאורי ולא לתובע" וכן
"אני קרעתי את השיקים כי העבודה לא בוצעה". בכך נתפס, כאמור, הנתבע ,למצער, לכלל טעות משפטית ביחס לזכותו של התובע להיפרע ממנו את סכומם.
מעשיו של הנתבע יצרו עובדה מוגמרת לפיה השקים אינם קיימים עוד ולא ניתן לתבוע בגין העילה השטרית. לתובע אין אפשרות לתבוע את הנתבע בגין עסקת יסוד כלשהי, שהרי הם צדדים רחוקים, ומכאן שתביעה זו עילתה, אבדן האפשרות להגיש תביעה שטרית כנגד הנתבע .
לאחר ששקלתי את מכלול העדויות ואת טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שצורפו, אני בדעה כי מעשיו של הנתבע מהווים עוולת גזל, כאמור בסעיף 52 לפקודת הנזיקין ואף רשלנות. הנתבע השמיד מסמך סחיר בעל ערך ובכך גרם לתובע נזק. נזקו של התובע הנה בגובה הסכום הנקוב בשני השיקים - 10,000 ש"ח כערכם אז.
אינני מתעלם מטענות הנתבע לפיהן התובע היה חלק מהמזימה כלפיו וכי קיבל את השיקים (וביתר דיוק את השיק של 8,000 ש"ח בלבד) כשהוא יודע על הסכסוך בין הנתבע לעבודי. טענות אלו, לו היו מוכחות יכולות היו לפגום באחיזה כשורה בשטר. אולם, בעניין זה לא הובאו בפני די ראיות בנושא ובשל אופיו של הדיון בבית המשפט לתביעות קטנות - ללא ייצוג וללא טיעון משפטי סדור - אינני יכול לקבוע מסקנות או עובדות פוזיטיביות בנושא ודי אם אומר שהנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו בנושא נוכח החזקות הקיימות בפקודת השטרות ביחס לאחיזה כשורה. על כן לא אוכל לקבוע מה הייתה תוצאת ההליך לו תבע התובע על פי העילה השטרית ולו הנתבע היה מנהל את הגנתו כראוי.
על כן, נוכח חזקת האחיזה כשורה שלא הופרכה, אני קובע כי נזקו של התובע הנו במלוא הסכום הנקוב בשיקים.
הזמנת המשטרה
התובע מלין אף על כך שהנתבע הזמין משטרה לביתו והוא עוכב , לטענתו על לא עוול בכפו. הנתבע הודה כי התכונן מראש לאפשרות שהאווירה "תתחמם" ולכן אמר לבנו "שיהיה בהיכון". הנתבע הודה כי הנתבע לא פגע בו אלא רק "נופף בידיו".
בנושא זה אני מעדיף את גרסתו של התובע לפיה הזמנת המשטרה הייתה פעולה נמהרת, בלתי מוצדקת, ומתוכננת מראש. אין בליבי ספק שהנתבע האמין שהאווירה יכולה להתחמם, אולם היה זה בשל כך שתכנן לקרוע את השיקים. לו היה מזמין הנתבע את התובע לשם פירעון השיקים בוודאי שלא היה סבור שהאווירה יכולה להתחמם. רק אם תכנן את קריעת השיקים, יכול היה לסבור שהאווירה תתחמם. בנוסף, אני מעדיף את גרסת התובע לפיה המפגש היה עפ"י הזמנה של הנתבע ולעניין זה אפנה לתשובתו לפיה לא הכחיש כי שלח לתובע הודעת SMS אלא טען רק שאינו זוכר זאת (עמ' 4 ש' 5).
כך או כך לא שוכנעתי כי התובע עשה דבר מה שהצדיק את הזמנת המשטרה ואני מעדיף בנושא זה את גרסתו של התובע לפיה מעשיו לא הצדיקו את הזמנת המשטרה והגשת תלונה. הנתבע הודה כי התובע לא פגע בו ואף לא טען שאיים עליו אלא טען רק "שנופף בידיו". יש לזכור כי הנתבע הוא שפעל בכוחניות בפגישה זו, עת קרע את השיקים ומכאן שעדיפה בעיני גרסת התובע.