1. א. ביום 19.9.10 אירעה תאונת דרכים בין רכב בבעלות התובע ושהיה נהוג באותו יום על ידי מר כהן אייל (להלן: "מר כהן") ובין רכב בבעלות הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") ושהיה נהוג בידי מר עומר נוי (להלן: "מר נוי").
בכתב התביעה, מפרט כך התובע את קרות התאונה: מר נוי נסע בנתיב הנגדי ולפתע פנה שמאלה במהירות גבוהה, לעבר חניה, ללא כל איתות ומבלי שנתן דעתו לתנאי הדרך ולזכות הקדימה של הרכב בו נהג מר כהן וכך פגע מר נוי בכל צידו הימני של רכב התובע.
בתחילה פנה התובע אל הנתבעת 2 (להלן: "הפניקס") וביקש לפצותו על הנזק שנגרם לו, אך הפניקס הודיעה לו, שהיא פיצתה את הנתבעת ואילו תביעתו נדחתה, משום שהפניקס סברה, שהאחריות לתאונה רובצת על מר כהן.
רק לאחר פנייה נוספת של התובע אל הפניקס, קיבל התובע הודעת תשלום על סך של 7,313 ש"ח ויתרת הנזק בסך של 4,955 ש"ח קוזזה בטענת "רשלנות תורמת".
מאחר והתובע סבור, שהיה על הפניקס לפצותו על מלוא סכום הנזק, הגיש התובע תביעה זו לחייב הנתבעות לשלם לו את היתרה הבלתי מסולקת בסך של 5,455 ש"ח.
ב. בכתב ההגנה טוענות הנתבעות, שהתאונה אירעה - בעצם - באחריותו המכרעת ו/או התורמת של מר כהן ולכן הסכימה הפניקס לשלם לתובע 70% מגובה הנזק ולקזז 30% בשל אשם תורם.
לטענת הנתבעות, נסע מר נוי על מנת להמשיך ישר לדרך ללא מוצא ולפתע הגיח מר כהן מימין, תוך שהוא מתכוון לפנות שמאלה ופגע ברכב בחלקו הימני של רכב הנתבעת.
הנתבעות גם מכחישות סכומי נזק בגין הפסד ימי עבודה (150 ש"ח) וכן את שכ"ט עוה"ד הנתבע על ידי התובע בסך של 500 ש"ח.
2. מטענות הצדדים - כפי שאלו עולות מכתבי הטענות ומטענותיהם בבית המשפט - עולה השאלה השנויה במחלוקת והיא: האם היה מקום לקזז לתובע 30% מגובה הנזק והאם אכן הייתה רשלנות תורמת מצדו של מר כהן שיש להעריכה ב-30%.
היתרה הבלתי מסולקת הנטענת על ידי התובע היא סכום של 4,955 ש"ח ולכך הוסיף גם הפסד של 150 ש"ח עבור ימי עבודה ועוד סך של 500 ש"ח שכ"ט עו"ד ובאופן כזה הגיע התובע לסכום תביעה של 5,455 ש"ח.
3. לאחר שבחנתי ולאחר ששקלתי את חומר הראיות - זה שצורף לכתבי הטענות וזה שהוגש במהלך הדיון ועל אף שהקיזוז שבוצע על ידי הפניקס בוצע בצורה שרירותית ובצורה חד צדדית - מבלי לשמוע את הצדדים - כפי ששמיעת הצדדים מתנהלת בבית המשפט - הרי שבהתאם לעובדות והנסיבות שהתבררו בפני בתיק זה, אני קובע, שיש לדחות את תביעת התובע, משום שאכן קיימת רשלנות תורמת של מר כהן לקרות התאונה ובמקרה זה היה אכן מקום לקזז את אותם 30% כאשם תורם של מר כהן - זאת מן הנימוקים הבאים:
א. א) מהאמור בכתב התביעה, ניתן להבין שמר נוי נסע בנתיב הנגדי לרכב בו נהג מר כהן ולא כך עולה מהתרשים שערך מר כהן בבית המשפט. מאותו תרשים עולה, שאכן, מר נוי נהג בכביש ישר ואילו מר כהן הגיע מימינו של מר נוי ואין מדובר: "בשני נתיבי נסיעה נגדיים" - כפי שנאמר בסעיף 4 סיפא לכתב התביעה (ראה התרשים ת/1).
ב) מכיווני הנסיעה - כפי שעולה מהתרשים שהגיש מר כהן - עולה, שטענת התובע על כי הייתה לו למר כהן, במקרה זה, זכות קדימה אינה נכונה, משום שמר נוי המשיך בנסיעה ישרה ואילו מר כהן הוא זה שהגיע לנתיב בו נסע מר נוי וביקש לפנות שמאלה ולכן במקרה זה, זכות הקדימה אינה של מר כהן - אם כי גם זכות קדימה אין לקחתה כדבר מובן מאליו, אלא שגם אם קיימת זכות קדימה עדיין יש לבדוק אם אפשר לנצל זכות זו מבלי להפריע למשתמשים האחרים בדרך.
ג) מר כהן מאשר בעדותו, שהוא התכוון לפנות שמאלה ואין אני מסכים להגדרתו: "זה כביש שלי" (ראה בעמ' 1 לפ', ש' 21). זה כביש של אף אחד וכל נוהג רכב חייב להתאים את נסיעתו לנסיבות הנוצרות ולתנאי הדרך ואין אני מקבל את הטענה שמר נוי חתך ונכנס אל רכב התובע, שכן ניסיונו של מר כהן לבצע פניה שמאלה, היה בהחלט ניסיון בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב מספקת וניסה לבצע הפניה מבלי להבחין ברכבו של מר נוי שהגיע משמאלו.
מר כהן מאשר בבית המשפט, שהוא לא ראה את רכבו של מר נוי, אך ידע לומר שהוא בא בספיד, נסע מהר (עמ' 3 לפ', ש' 16-17).
ד) התובע, אשר נסע ברכב בעת האירוע התאונה, ניסה מדי פעם להתערב בדבריו של מר נוי ואף העיר הערה: "אנחנו נוסעים בכביש ראשי, אין פניה שמאלה בכלל, הכביש מתעקל שמאלה" (עמ' 2 לפ', ש' 6), אך מתברר מעדותו של מר כהן, שהוא זה אשר ביקש לפנות שמאלה בעת שמר נוי הגיע מימינו.
ב. א) אני מקבל את טענות התובע וטענותיו של מר כהן, שאין מקום לאיין את אחריותו של מר נוי לקרות התאונה, משום שבעת שנסע - לדבריו - בכביש ישר - היה חייב להבחין מבעוד מועד ברכבו של התובע המנסה לפנות שמאלה ואם אכן היה נוסע במהירות סבירה או מהירות המתאימה לתנאי הדרך, יכול היה לעשות פעולה כלשהי על מנת למנוע התאונה.
אך מעדותו של מר נוי עולה, שמהירות נסיעתו לא הייתה מהירות סבירה, שכן למרות שניסה לבלום - לא הצליח למנוע ההתנגשות (ראה דברי מר נוי בעמ' 3 לפ', ש' 8-9).
עם זאת ועל פי הנסיבות, אין גם לשחרר כליל את מר כהן מאחריותו לגרם התאונה, מהנימוקים שפורטו לעיל ולאלה שעוד יפורטו בהמשך.