1. א. בתאריך 17.11.12 נסע התובע על אופנוע מכיוון נס ציונה לרחובות, בכביש דו סטרי בעל שני נתיבי נסיעה לכל צד המופרד על ידי קיר בגובה 40 ס"מ.
לטענת התובע, מתוך שני נתיבי הנסיעה, רק השמאלי היה פנוי ועקב חניית רכבים במקום האוסר על חניה או עצירה נאלץ התובע לנסוע בנתיב השמאלי. תוך כדי נסיעה בנתיב השמאלי, הבחין התובע ברכב שהיה נהוג בידי הנתבע 1 (להלן:"הנתבע") היוצא מחניה בפתאומיות מנתיב הימני לכיוון הנתיב השמאלי מבלי לתת זכות קדימה ומבלי לאותת והיות והתובע לא הספיק לבלום הוא ניסה להתחמק מהמפגע עם רכב הנתבע, אך הדבר לא עלה בידו וביציאה זו של הנתבע, פגע בחזית ימנית של האופנוע.
ב. א) כתוצאה מההתנגשות ניזוק האופנוע ובשל גובה הפגיעה הוכרז האופנוע אובדן כללי והשמאי העריך את שווי האופנוע לסך של 22,326.08 ש"ח.
מאחר והתובע סבור, שהאחריות רובצת על הנתבע, הפנה הוא את תביעתו לכלל, אשר דחתה את תביעתו, בטענה שהתובע אחראי לתאונה.
ב) משכך, משנדחתה תביעתו, פנה התובע למבטחת שלו וזו שילמה לתובע חלק מנזקיו ובתביעה זו תובע התובע את הפרש נזקיו בסך של 13,598 ש"ח, הכולל בחובו: שווי האופנוע 28,839 ש"ח, שכ"ט שמאי בסך 1,848.60 ש"ח, גרר 150 ש"ח, הערכת נזק מוסך 350 ש"ח, השתתפות עצמית 1,300 ש"ח, דמי קיזוז שימוש 1,299 ש"ח, אובדן ביטוח מקיף בסך 1,260 ש"ח, הוצאות כלליות (אובדן ימי עבודה) בסך 1,500 ש"ח ועוגמת נפש 1,500 ש"ח.
מאחר ולתובע שולמו סכומים מהבטחת שלו בסכום של 24,448 ש"ח, לכן היתרה הבלתי מסולקת מגיעה לסך של 13,598 ש"ח.
2. הנתבעים סבורים, שיש לדחות את תביעת התובע, משום שלדעתם, האחריות הבלעדית לגרם התאונה רובצת על התובע - זאת משום, שהנתבע נסע בנתיב השמאלי ביותר ולפתע, עקף התובע משמאל והשתחל בפזיזות וברשלנות בין רכב הנתבע לבין גדר ההפרדה שמשמאל ופגע ברכב הנתבע.
לכן, מוכחשת אחריות הנתבע לגרם התאונה ומוכחש כל סכום לפיצוי בגין ההוצאות אותן תבע התובע בתביעתו.
3. כ"א מהמעורבים בתאונה העלה גרסה הסותרת את זולתה ולכן, החלטתי לבחון את כל חומר הראיות, לאור האמור בכתבי הטענות ובעדויות הצדדים ולאחר בחינת כל חומר הראיות, אני קובע, שבהסתמך על עדויות הצדדים המעורבים בתאונה ועל פי הנימוקים שיפורטו להלן, יש להשית אחריות שווה על שני הצדדים ובאופן כזה יש לייחס לכ"א מהם אחריות בשיעור של 50% - הכול כפי שיפורט להלן:
א. א) נקודת המוצא לקביעת אחריותו של התובע נסמכת על תשובת התובע שהשיב לשאלה:" למה פשוט לא בלמת, אם ראית אותו לפי דבריך?" ועל כך השיב התובע כך:" אין זמן, לא היה זמן סביר, הוא יצא במהירות גבוהה מחניה, לא אותת, לא הסתכל במראה, זה חוק מספר אחד, להסתכל אם בן אדם רואה אותך במראה..". (עמ' 2 לפ',ש' 13- 15).
אכן, צודק התובע, שזהו חוק מספר אחד - להסתכל, לבדוק את הנעשה בכביש, אך חוק זה חייב לחול הן על התובע והן על הנתבע.
ראשית, איני מקבל את עדותו של התובע, שהנתבע יצא במהירות גבוהה מחניה, שכן כמה מהר אפשר לצאת מחניה
ושנית, לא ברור כיצד יכול היה להבחין התובע - בשעות הלילה (שעה 22.35) - אם התובע מביט במראה אם לאו.
ב) נקודת המוצא לקביעת אחריותו של הנתבע נסמכת גם היא על עדותו של הנתבע, המצביעה על כך, שהנתבע לא יודע בדיוק האם באמת נסע בנתיב השמאלי - כטענתו- או האם יצא מחניה, שכן לדבריו:
"התחלתי נסיעה בנתיב השמאלי. עמדתי זה לא משנה אם יצאתי מחניה או מהבית, זה לא העניין" גם בהמשך חוזר הנתבע ומאשר, שהחל בנסיעה בנתיב השמאלי, עבר 500- 1000 מ' ואז הגיע רוכב האופנוע - התובע. (עמ' 3 לפ',ש' 15- 17).
לעניין עדות זו משיב בית המשפט לנתבע, שזה בהחלט העניין, משום
שראשית, בעצם האמירה - התחלתי נסיעה, זה אומר, שהתחלה בנסיעה מתבצעת לאחר שרכב עומד ואם הנתבע החל לנסוע לאחר שהרכב חנה, זה מחזק את עדותו של התובע, שאכן הנתבע יצא מחניה מנתיב ימני לכיוון הנתיב השמאלי.
שנית, יש חשיבות לתוצאות התאונה - אם נוהג רכב יוצא מחניה מבלי לבדוק אם היציאה אפשרית ואם אין רכבים אחרים המשתמשים בדרך או אם נוהג רכב נוסע בנתיב השמאלי ורכב אחר עוקף אותו מצד שמאל.
ב. א) לעצם קרות התאונה, אני קובע, שמעצם עדויות המעורבים בתאונה עולה רשלנות תורמת של כ"א מהם - כאמור לעיל- שכן, עובדות המקרה מצביעות על כך, שהתובע מזה והנתבע מזה, לא נהגו בזהירות הדרושה ולא הבחינו מבעוד מועד ברכב זולתו.
מעדות התובע עולה, שהוא הבחין ברכב הנתבע, אך לא הייתה לא האפשרות לחמוק ממנו ובעניין זה אני קובע, שאם התובע היה נוסע בזהירות ובמהירות התואמת את תנאי השטח - אזי היה יכול למנוע את ההתנגשות עצמה, או למצער למזער נזקים, ברם עדותו של התובע שלא היה לו זמן לבלום וברגע האחרון ניסה לחמוק מרכב הנתבע- עובדות אלו מצביעות על נסיעה בלתי זהירה תוך מהירות בלתי סבירה בנסיבות העניין ובכך תרם התובע לגרם התאונה. (ראה עדותו של התובע בעמ' 2 לפ',