התביעה בפניי היא בגין גרימת נזק למכונית התובעת מסוג "סוזוקי", מ.ר.
64-954-28 בתאונת דרכים אשר אירעה ביום
22.12.10
בשעות הערב בשד' ירושלים בקריית ביאליק.
טענת התובעת, הגב' יושואייב ליאנה (להלן: "
התובעת") בכתב התביעה הייתה, כי התכוונה לפנות ימינה בצומת, ואכן פנתה לנסוע בנתיב ימני, וכאשר החלה לפנות לעבר הנתיב הימני, הנתבע
1 אשר נהג במשאית של הנתבעת
2, "בזק" (להלן:
"נתבעת 2"), פנה מהנתיב השמאלי לכיוון הנתיב הימני, במקום לנסוע ישר, כפי שמורה לו נתיב נסיעתו הנוכחי. רכבו של הנתבע פגע במכוניתה של התובעת, וכך אירעה התאונה.
כתוצאה מהתאונה, נגרמו לתובעת הנזקים, כמתואר בחוות דעת השמאי ובתמונות המצורפות לה. עיקר הפגיעה הוא בחלק הקדמי שמאלי של מכונית התובעת.
התביעה היא להשבת ההפסד בגין השתתפות עצמית וכינון.
הנתבע טוען מנגד, כי האחריות לתאונה ותוצאותיה מוטלת על התובעת, אשר נהגה בחוסר זהירות ורשלנות. לטענתו, הסיבות לתאונה שונות לגמרי: התובעת נסעה בניגוד לכללי התנועה, שכן אין במקום בו נסעה נתיב נסיעה כלל, אלא תחנת אוטובוס. הוא עמד בנתיב הימני בכוונה לפנות ימינה, כפי שהיה מותר לו, על פי החוק. התובעת "נדחקה" בינו לבין המדרכה. הנתבע לא הבחין ברכבה של התובעת אלא כאשר פגע בה בפניה ימינה, כפי שנתיב נסיעתו מורה לו, לדבריו. לפתע הרגיש כי נתן מכה. התובעת הייתה במפרץ אוטובוס, במקום המיועד לכניסת אוטובוסים לתחנה, ואין שם נתיב נסיעה לרכב פרטי.
הצדדים העידו בעצמם וכן העידו העדים הנוספים:
מטעם התובעת -
מר בר-שדה.
מר בר שדה העיד, כי ראה משאית שבאה במהירות לא מוגזמת לכיוון הצומת, ראה את רכב התובעת העומד לפנות ימינה, והמשאית פנתה ימינה ופגעה ברכב התובעת. מר בר שדה העיד, כי התאונה התרחשה כאשר התובעת הייתה בנסיעה מאד איטית. יש שם תמרור "האט ותן זכות קדימה" והיא האטה כדי לפנות לימין.
מר בר שדה נתן את פרטיו לתובעת ובא להעיד על מנת למלא חובה אזרחית.
בעדותו הסביר, כי הכביש בו נסעו שני כלי הרכב הוא שדרות וייצמן, והפנייה הייתה לכיוון שד' ירושלים - כביש בו יש שני נתיבים בשד' וייצמן. יש נתיב אחד, בו האוטובוס נוסע, עוצר בתחנה, ועוד שני נתיבי נסיעה. לדעתו, התובעת נהגה לפי כל הכללים, במהירות כמעט "אפס". המשאית נסעה במסלול האמצעי, אך סטתה בפתאומיות לעבר רכבה של התובעת.
מטעם הנתבעים, בנוסף לנתבע בעצמו, העיד מר בנימין כהן שנסע עם הנתבע ברכבו, ובעדותו חיזק את עדות הנתבע. מר כהן אישר כי אכן רצו לעקוף את הפקקים בדרכם לקריון, ולכן פנו ימינה, כטענת התובעת, וכי היה מדובר בנתיב של הורדת נוסעים, והתובעת היא שנכנסה בהם. הם לא ראו אותה לפני התאונה.
בניגוד לאמור בכתב התביעה, כי התובעת החלה לפנות ימינה, בבית המשפט אמרה התבעת, כי הייתה בעצירה על מנת לתת זכות קדימה. הנתבע כנראה לא ראה אותה, פנה, חסם לה את שדה הראיה ופגע במכוניתו עם החלק האחורי של המשאית. התובעת הסבירה זאת בקשיי שפה (
ר' עמ' 4 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-2).
לאחר ששמעתי את הצדדים ועדיהם ועיינתי בחומר הראיות, המסקנה היא, כי האחריות לתאונה מוטלת על שני הצדדים. אכן לא מסומן נתיב נסיעה במקום בו נסעה התובעת, על פי התמונות אשר הציגו שני הצדדים. בנתיב בו עמד הנתבע מסומן חץ המורה ישר וחץ המורה ימינה, והנתבע רשאי היה לפנות ימינה מנתיב זה, והיה עליו כמובן לאותת על כוונתו זו. יחד עם זאת, היה על הנתבע להבחין בתובעת העומדת לצדו ולא להתחיל בנסיעה. גרסה זו נתמכת גם על ידי העד בר-שדה, אזרח אשר גר בסביבה, ולא הוכח כי יש לו עניין מלבד מילוי חובתו האזרחית, כפי שהעיד.
הנתבע לא ראה את התובעת, ולכן פגע בה, ולא היא בו. הוא עצמו העיד, כי הוא זה שפגע בה, ולא כפי שהעיד העד מר בנימין כהן. אכן, כגרסת התובעת, הנתבע והנוסע שעמו פנו ימינה על מנת לעקוף פקק, ולא משום שזו הייתה דרכם לקריון. לו היה הנתבע
1 טורח להסתכל, היה מבחין בתובעת העומדת לימינו. גם אם מותר היה לו לפנות ימינה, היה עליו להסתכל, להבחין בתובעת ולהתנהל בזהירות.
לתובעת רשלנות תורמת. התובעת העידה, כי נסעה אחרי המשאית ואח"כ עקפה אותה בכוונה לפנות ימינה, במקום בו תחנת אוטובוס.
תקנה
72 (א) (12) לתקנות התעבורה אומרת כדלקמן:
(12) "
בנתיב שיועד לתחבורה ציבורית ובתחום תחנת האוטובוסים המוגדרת על ידי סימון על פני הכביש, ובאין סימון - כאמור - בתוך 20 מטרים לפני תמרור "תחנת אוטובוסים" ועשרים מטר אחריו, בשני צדי הדרך; ובלבד שמותר לעזור או להעמיד או להחנות רכב בצד הדרך שממול לסימון על פני הכביש או ממול לתמרור, אם רוחב הכביש באותו מקום הוא שנים עשר מטרים או יותר".
על פי התמונות אשר הוצגו בפני בית המשפט, נראה לכאורה כי בין תחום תחנת האוטובוס לבין המקום בו נמצא רכב התובעת הוא פחות מ-
20 מטרים, ועל כן לכאורה פעלה התובעת בניגוד לתקנה זו.
היה על התובעת להמתין מאחורי המשאית ורק אז לפנות ימינה. מאידך, הנתבע
1
לא
העיד, כי אותת לפנייה ימינה, ועל כן התובעת הייתה רשאית להניח, כי הוא מתכוון לנסוע ישר. בנסיבות אלו, הגם שהנתבעת ובעלה שהיה בדיון חשים, כי רק הנתבעים אחראים לתאונה, הרי מכיוון שיש כאן לכאורה התנהגות
בניגוד
לתקנות התעבורה, אחריות גם על התובעת.