1. א. התובע נהג ברכבה של גב' אתי פרי טובול, בנתיב ימין מבין שני נתיבים. לטענת התובע, הגיע רכב מאחוריו - רכב שהינו בבעלות הנתבעת ואשר היה נהוג בידי מר איתן חבה (להלן:"מר חבה").
עוד ציין התובע בכתב התביעה כך:" מכיוון שקודם לכן הנתבע התנהג בכביש באופן שלא בהתאם לכללים הערתי לו על כך (התנועה הייתה צפופה והמהירות איטית) בתגובה הוא סטה עם רכבו לעבר רכבי ופגע ברכבי בחלקו השמאלי קדמי".
לאור המעשים אותם מיחס התובע למר חבה, הגיש הוא תביעה זו לחייב
את הנתבעת לשלם לו נזקים בסך של 1,777 ש"ח, הכולל בחובו: הפסדים בסך של 1,227 ש"ח, עגמת נפש בסך של 500 ש"ח והוצאות פתיחת תיק בסך של 50 ש"ח.
ב. בכתב ההגנה, מבקשת הנתבעת לדחות התביעה נגדה ולהצדקת בקשה זו, מעלה היא את הטענות העיקריות הבאות:
א) מר חבה חלף על פני רכבו של התובע, שנסע בנתיב שמימינו ומסיבה לא מובנת, אופן הנהיגה של מר חבה לא מצאה חן בעיני התובע ובתגובה לכך, החל התובע לנסוע בפראות אחרי רכבו של מר חבה ובהפתעה חדר בחדות לנתיב נסיעתו. מר חבה בלם בלימת חירום, שהסתימה במפגש בין חלקו הקדמי של רכבו של מר חבה ולרכב התובע.
מר חבה מכחיש טענת התובע, שהוא סטה לכיוון נסיעתו של התובע.
ב) בעת האירוע, לבש התובע מדי צבא בהמשך לכך, יצא התובע מרכבו והחל לבעוט ברכבו של מר חבה, השתולל ותלש את המראה מרכבו של מר חבה וכמו כן, החל לתקוף פיזית את מר חבה במכות.
מר חבה הזמין משטרה ועד שהגיעה המשטרה, איים התובע על מר חבה, שאם היה עמו נשק היה יורה בו.
2. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ולאחר שכל אחד מהמעורבים בתאונה מעלה כנגד זולתו טענות שונות, הן בקשר להתנהגות כל אחד מהם בכביש והן בקשר לאופן אירוע התאונה, אני קובע, שיש לדחות את תביעת התובע, משום שלאור העובדות והנסיבות שכל אחד מהם תאר את האירוע - אחראים שני המעורבים במידה שווה וכל אחד מהם תרם 100% לגרם התאונה - זאת מהנימוקים הבאים:
א. א) התגלו סתירות בטענות התובע בכל הקשור בתאונה:
בעוד שבתביעה טוען התובע, שהוא נסע בנתיב הימני מבין שני נתיבים ואילו מר חבה נסע אחריו ובעוד שהתובע טוען בכתב התביעה, שהיות ומר חבה התנהג בכביש באופן שלא בהתאם לכללים, העיר לו על כך התובע ובתגובה לכך, סטה מר חבה עם רכבו לעבר רכב התובע, רוצה לומר לנתיב הימני וכך נפגע חלקו השמאלי קדמי של רכב התובע - אומר התובע בעדותו בבית המשפט, שהוא נסע בנתיב השמאלי ומוסיף ואומר:"הנתבע חתך אותי וכבר עליתי על המדרכה מרוב שהוא חתך אותי".
(ראה בעמ' 1 לפ', ש' 1- 9 לעומת האמור בכתב התביעה).
ב) אם אכן, מר חבה חתך את נתיב נסיעתו של התובע, כיצד זה יכול היה להמשיך התובע בנסיעה עד הרמזור ורק שם, בעת שעמדו עם הרכבים לאור המופע של אור אדום ברמזור, רק אז פתח התובע את החלון והעיר למר חבה על צורת נהיגתו, כי הוא כמעט נכנס בו ורק לאחר מכן, כאשר שניהם המשיכו את הנסיעה, מוסיף התובע ואומר:" הוא פשוט נכנס בי וברח". (ראה בעמ' 1 לפ',ש' 9- 11).
ב. גם המשך הנסיעה של התובע ושל מר חבה, לא הייתה נסיעה רגילה, שכן התובע מעיד, שנסע אחריו עד שמר חבה עצר ברמזור ואז עקף אותו התובע וחסם אותו עם רכבו ובהמשך, מודה התובע, שהוא אכן שבר את המראה ברכבו של מר חבה - זאת מרוב עצבים. (ראה תמונת שבירת המראה - נ/1)
זה מה שקורה, כאשר אדם לא יכול לכבוש את עצביו ובמצב כזה, אם אדם לא שולט על עצביו, יכול, חלילה, הדבר להסתיים לא רק בשבירת מראה, אלא במעשה אלימות חמור יותר.
אמנם, מדברי התובע עולה, שאכן עצביהם של שני הצדדים לא נרגעו ולא חדלו עם שבירת המראה, אלא העניין גם המשיך למעשי אלימות, זה כנגד זה ואין בדעתי להרחיב בעניין זה, משום שלא זה נושא הדיון בפני. (ראה דברי התובע בעמ' 1 לפ',ש' 14- 18).
ג. עדותו של התובע, שהפגיעה ברכבו נגרמה כתוצאה מכך שמר חבה חתך לנתיב נסיעתו לא מתקבלת על דעתי, משום שאם אכן כך היו פני הדברים, אין הסבר משכנע כיצד נפגע רכבו של התובע בדלת קדמית שמאלית, כנף קדמית שמאלית, מראה חיצונית שמאלית - כפי שעולה מחוות הדעת של השמאי.
ד. מר חבה, מאשר את העובדה שהוא אכן פגע ברכבו של התובע, אך פגיעה זו נבעה מהתנהגות שני הצדדים בטרם הפגיעה, במהלכה וגם לאחריה וגלל כן, גם החלטתי שלשניהם ישנה אותה תרומה לגרם התאונה ולנזקים לשני הרכבים. (ראה דברי מר חבה בעמ' 1 לפ',ש' 23- 26).