1. התובעת נהגה ברכבה בכביש דו מסלולי ובעת שרכבה היה בנתיב השמאלי, נסע רכב, שהיה נהוג בידי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") בנתיב הימני ולפתע סטה הנתבע שמאלה על מנת לבצע פניית פרסה - זאת מבלי לבדוק אם המסלול השמאלי פנוי ובאופן כזה חסם את נתיב נסיעת התובעת ולמרות שבלמה בלימת חירום - הייתה התאונה בלתי נמנעת.
מאחר והתובעת סבורה, שהאחריות לגרם התאונה רובצת על הנתבע, הגישה היא תביעה זו לחייב את הנתבע, את הנתבעת 2, בהיותה בעלת הרכב ואת הנתבעת 3, בהיותה המבטחת של רכב הנתבעת 2 (להלן: "המבטחת") לשלם לה את נזקיה בסך של 10,967 ש"ח.
2. הנתבעים הגישו כתב הגנה, בו מכחישים הם את האירוע ואת האחריות לגרם התאונה וטוענים, שהאחריות המלאה ו/או המכרעת ו/או התורמת רובצת על התובע.
3. א. במהלך הדיון התברר, שהנתבע הינו תושב חוץ ולא יכול היה להגיע לדיון, אך נציג המבטחת הודיע לבית המשפט, שאין מניעה לדון בלעדיו ובעקבות כך, שמעתי את התובעת ואת מר כהן דרור - עד מטעם התובעת (להלן: "מר כהן").
לאחר ששמעתי את עדויות התובעת ואת עדותו של מר כהן, אני קובע, שלמעשה - אין בפני גרסה הסותרת את עדות התובעת ואת עדותו של מר כהן ולכן, יש לבדוק, האם בטענות שהעלו הנתבעים בכתב ההגנה, ישנה גרסה שיש בה כדי להטיל האחריות על התובעת לקרות התאונה.
ב. מעיון בכתב ההגנה עולה, שאין לנתבעים בעצם גרסה ומה שנאמר באותו כתב הגנה הוא, למעשה דבר והיפוכו.
מחד גיסא, ברור הוא, שכתב הגנה זה הוגש ללא מידע מיוחד, אך בכל זאת מכחישים הנתבעים את קיומו של האירוע ומאידך גיסא למרות שנטען, שאין לנתבעים מידע מלא, יודעים הנתבעים - למרות שאין להם מידע מלא - שהאחריות רובצת על התובעת.
4. בבית המשפט, חוזרת התובעת על הטענות שהעלתה בכתב התביעה ומציינת כיצד רצה הנתבע לבצע פניית פרסה וכיצד חסם את המשך דרכה וכתוצאה מכך, מודה התובעת, שהיא פגעה ברכב הנתבע.
מר כהן, נסע כ-20-30 מ' אחרי רכב התובעת וראה את האירוע שהתרחש.
לטענתו, יצא רכבו של הנתבע מהצד הימני של הכביש על מנת לבצע פניית פרסה.
עוד העיד מר כהן, שהמרחק בין רכב התובעת עד לשלב שהוא עשה פרסה היה קצר מאד והוא ביצע פניית הפרסה בעת שהיא הייתה מאד קרובה אליו.
5. לאחר שבחנתי את חומר הראיות והגם שלנתבעים אין גרסה של הנהג המעורב בתאונה, הרי שמעדויות התובעת ומר כהן עולה אחריותו של הנתבע לגרם התאונה, אך גם עולה רשלנות תורמת של התובעת לגרם התאונה - אם כי העובדות והנסיבות מצביעות על כך, שאחריותו של הנתבע גבוהה בהרבה מזו של התובעת.
לאחר ששקלתי את שיעורי האחריות של כ"א מהמעורבים בתאונה, אני קובע אחריותו של הנתבע בשיעור של 70% ואילו את רשלנותה התורמת של התובעת בשיעור של 30% - זאת מהנימוקים הבאים:
א. אני מאמין לעדותה של התובעת, הנתמכת בעדותו של מר כהן, שאכן הנתבע ביצע פנייתה פרסה בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב מספקת, לא הבחין ולא התחשב ברכב התובעת אשר נסע בכביש ישר ועל ידי ביצוע הפנייה חסם הוא את המשך דרכה של התובעת וכתוצאה מכך - נפגעו הרכבים.
נציגת המבטחת מאשרת בבית המשפט את העובדה, שהנתבע אכן ביצע פניית פרסה ואני קובע, שנסיבות קרות התאונה מצביעות, ללא ספק, את אחריותו של הנתבע בעת שביצע פניית פרסה מבלי לבדוק האם הפנייה אפשרית תוך חסימת דרכם של המשתמשים האחרים בדרך ובעצם הפנייה הבלתי זהירה תרם הנתבע תרומה גבוהה יותר לקרות התאונה.
ב. נציגת המבטחת סיכמה בבית המשפט ואמרה, שלגרסתו של הנתבע, נסעה התובעת במהירות שאינה סבירה בזמן שהנתבע ביצע פניית פרסה והיה כבר לקראת סוף הפניה.
גרסה זו, שהייתה ידועה למבטחת - לא הובאה בכתב ההגנה, אך עצם העובדה, שמהירות נסיעתה של התובעת לא הייתה סבירה ועצם העובדה שהתובעת פגעה ברכב הנתבע לקראת סוף הפניה - נתמכת גם בעדות התובעת ועדות מר כהן - כפי שיפורט להלן.
ג. א) את רשלנותה התורמת של התובעת אני קובע בשל שניים אלה:
ראשית, העולה מהנסיבות הוא, שהתובעת נסעה במהירות בלתי סבירה וכתוצאה מכך, לא היה סיפק בידה למנוע התאונה ולמרות שניסתה לבלום - היא זו אשר פגעה ברכבו של הנתבע. התובעת מציינת, אמנם, שנסעה במהירות סבירה וכי באותו מקום אסור לנסוע מהר, אך לדברי מר כהן נסעה התובעת בכל זאת במהירות 50-60 קמ"ש (ראה דברי התובעת ומר כהן בעמ' 2 לפ', ש' 2 וש' 26).
שנית, התובעת לא הבחינה מבעוד מועד ברכב הנתבע שניסע לבצע פניית פרסה, שכן לדבריה: "לא ראיתי אותו איפה נסע, פתאום ראיתי אותו מולי" (עמ' 1 לפ', ש' 20-21).