הרקע והצדדים
1. התובע שלח באמצעות הנתבעת 5,000 פליירים במסגרת קמפיין פרסומי, אלא שמרבית הפליירים אבדו ולא הגיעו ליעדם. בעקבות פנייתו לנתבעת פוצה בעלות המשלוח, והא עתר בתביעתו לפיצוי בסך של 3,740 ש"ח (לפני מע"מ) בגין כספים שהשקיע באותם פליירים ובקמפיין הפרסום, שירדו לטמיון.
2. הנתבעת הפנתה להוראות הקבועות בחוק הדואר התשמ"ו-1986 (להלן: "החוק") מכוחו היא הוקמה ופועלת. הנתבעת אינה מכחישה כי קיבלה למשלוח את הפליירים ומרביתם אבדו, והיא השיבה לתובע את דמי המשלוח והסכימה, לפנים משורת הדין לטענתה, לפצותו במשלוח חוזר ללא עלות מצידו. עם זאת, טענה הנתבעת כי היקף אחריותה וסכומי הפיצוי המגיע נקבעו בחוק, ואין בעובדות שתוארו בכתב התביעה כדי להטיל עליה אחריות כלפי התובע ולפיכך דין התביעה להידחות.
דיון והכרעה
3. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ולמרות העובדה כי במקרה זה התובע ניזוק שלא באשמתו, יש לדעתי לדחות את התביעה, וזאת מהנימוקים כפי שיפורט להלן.
4. פרק ו' לחוק, קובע את הוראות האחריות והחסינות של חברת דואר ישראל. סעיף 77 שכותרתו "אחריות לדבר דואר פנים" קובע כי:
"(א) על אף האמור בחוק זה או בכל דין אחר, לא יהיו בעל רישיון כללי, עובדיו וכל הבאים מטעמו אחראים לנזק, גניבה או אבדן של דבר דואר פנים, כולו או חלקו, שאירעו במהלך השירותים הניתנים על ידי פקיד-דואר המועסק על ידי בעל הרישיון כאמור בתפקידו ועקב שירותים אלה, אלא אם כן נתקיימו כל אלה:
(1) דבר הדואר נתקבל למשלוח על ידי בעל הרישיון כאמור תמורת קבלה ומסירתו טעונה אישור..."
במקרה דנן, משלוח הפליירים על ידי התובע אינו עומדים בתנאי ההכרחי הקבוע בסעיף 77(א)(1) לקבלת פיצוי, שכן מסירתם אינה טעונה אישור (כפי שנדרש, למשל, בדבר דואר רשום, מסירת חבילה או בדבר דואר שנשלח בשירות מהיר או בשירות שליחים). בשל כך אובדן הפליירים אינו מזה את התובע בפיצוי בהתאם לחוק.
5. אמנם, בסעיף 78א לחוק שכותרתו "הוראות לעניין אחריות" נקבע כי:
"(א) השר רשאי, באישור הועדה, לקבוע הוראות לענין אחריותו של בעל רישיון לנזק, גניבה או אבדן לפי פרק זה, ובכלל זה צמצום היקף הפטור מאחריות הקבוע בסעיפים 77 או 78 ..."
אלא שעל פי בדיקתי, עד היום לא נקבעו הוראות כאמור המצמצמים את היקף הפטור מאחריות הקבוע בסעיף 77 לחוק.
6. מלשון החוק ומהתקנות שתוקנו מכוחו, עולה כי אחריותה של חברת הדואר בגין נזקים הנגרמים במסגרת מתן שירותי הדואר, מוגבלת הן מבחינת סוג דברי הדואר בגינם יש חובת פיצוי, והן בסכומי הפיצוי המחוייבים.
מאחר ואין טענה בכתב התביעה שיש בה כדי לבסס רשלנות רבתי או זדון, אין לי אלא לקבוע כי בהתאם להוראות החוק - דין התביעה להידחות.
7. הטרונייה של התובע מובנת, שכן התוצאה מבחינתו קשה. עם זאת, קביעתי עולה בקנה אחד עם מטרת החוק כפי שהדברים נקבעו בפסיקה החוזרת ונשנית בערכאות השונות שדנו בסוגייה זו: האינטרס של הכלל כי יהיו במדינה שירותי דואר נגישים, במחירים בהם יכולים צרכני השירות לעמוד באופן סביר ונרחב, גובר על האינטרס של הפרט הניזוק לקבל פיצוי במקרה של אובדן או נזק לדבר דואר.
בפסה"ד בתיק ת"ק (תביעות קטנות, חיפה) 39383-05-11
רז נ. חב' דואר ישראל בע"מ (06.01.13) נקבע כי:
"מלשון החוק, התקנות שתוקנו מכוחו וההודעה, עולה כי אחריותה של חברת הדואר בגין נזקים הנגרמים במסגרת מתן שירותי הדואר, מוגבלת בתנאים ובסכומי הפיצויים המשולמים.
ההצדקה לכך ברורה. על השירותים הניתנים על ידי הדואר להיות זמינים ונגישים לכלל האוכלוסייה. מחירי השירותים השונים, הניתנים על ידי חברת הדואר נבחנים בקפידה, במטרה שאלה יהיו שווים לכל כיס וזמינים לכל אדם. הטלת אחריות בלא הגבלה על חברת הדואר בנוגע לשירותים המסופקים על ידה, תוביל בהכרח לעלייה במחירי שירותים אלה. עליית מחירים כאמור תוביל לפגיעה קשה בציבור כולו...
אחריותה של הנתבעת כפי שנקבעה ע"י המחוקק, נועדה להביא למימוש אינטרס לגיטימי, כזה אשר יביא להוזלת התעריפים הנגבים ממקבלי השירות כך שהשירות נותר עממי ושווה לכל נפש. הגבלות אלו נועדו להיטיב עם כלל ציבור צרכני הדואר גם אם בדרך נפגע צרכן בודד. (ת"ק (אשדוד) 1082-08 רמז נ' דואר ישראל
, פורסם בנבו, 29.1.2010)."