לפני תביעה במסגרתה עתר התובע כי בית המשפט יורה לנתבעת לפצותו בגין נזקים אשר נגרמו לרכבו עקב טיפול לקוי במוסך.
בכתב התביעה טען התובע כי ביום 22.2.2008, נרכש על ידו רכב מסוג שברולט ויונט (להלן: "הרכב").
לטענת התובע בחודש אוגוסט 2011 עלה הצורך בהחלפת המנוע וזאת עקב אי טיפול נאות ברכב על ידי הנתבעת, ואי זיהוי דבר קיומה של בעיה במערכת זימון המנוע, ועל אף שהרכב טופל באופן סדיר ועל פי הוראות היצרן במהלך כל התקופה אשר קדמה לכך.
לטענת הנתבעת לא נפל כל פגם בדרך טיפולה ברכב, כמו גם בשאלת זיהוין של תקלות הנוגעות לרכב, וכי התובע הגיע לבית העסק של הנתבעת לאחר שהרכב גמע כ- 17,000 ק"מ, ממועד הביקור הקודם וחלפו שמונה חודשים. כל זאת שעה שעסקינן ברכב ישן, אשר נעשה בו שימוש ניכר במהלך השנים.
ביום 13.9.12 התקיים דיון באולמי במסגרתו חזרו הצדדים על טענותיהם , תוך שהתובע מדגיש כי פעם אחר פעם נדרש להוצאות כבדות , מעבר למקובל, במהלך הטיפול ברכב במוסך הנתבעת, וכי לשיטתו התרשלה הנתבעת שעה ש"חסכה" את החלפת משאבת המים, עד כי נגרם הנזק למנוע.
לדיון התייצב גם מר מאיר אייל, המומחה מטעם התובע, אשר חזר על האמור בחוות דעתו.
מטעם הנתבעת התייצב מר אייל אברהמי, אשר ביקש לשוב ולהדגיש את פער הזמנים בין מועד הטיפול השוטף, למועד בו התגלתה התקלה במנוע, כמו גם את העובדה כי התנהלותה בעת ביצוע טיפול שוטף, נעשתה בהתאם להוראות היצרן.
נוכח הפערים המקצועיים בין הצדדים, מצאתי להורות על מינויו של מומחה מטעם בית המשפט, אשר התבקש לחוות דעתו בסוגיות נשוא המחלוקת.
ביום 21.11.12 הוגשה לעיוני חוות דעתו של מר מימון עמי, שמאי רכב, ממנה עולה כי לשיטתו לא נפל כל פגם בדרך התנהלות הנתבעת, ביחס לרכבו של התובע.
לאחר שהתקבלה חוות הדעת, נתבקשו שני הצדדים להודיע, האם הם מבקשים לזמן את המומחה לחקירה על חוות דעתו. על אף החלטה זו, לא התקבלה כל הודעה מטעם מי מן הצדדים.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את עדויות הצדדים בפני ונתתי דעתי לחוות דעת השמאי, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. טעמיי להלן.
המחלוקת בין הצדדים הינה מחלוקת מקצועית, דהיינו: האם מקור הליקוי והכשל במנוע, יכול היה להימנע באמצעות זיהוי מוקדם של בעיה במערכת התזמון או משאבת המים של הרכב, באמצעות הנתבעת, ובמהלך הטיפולים השוטפים ברכב.
המומחה מטעם בית המשפט מצא שלא הונח מצע עובדתי המלמד על קיומו של קשר בין הנזק לבין דרך טיפולה של הנתבעת ברכב, וזאת נוכח העובדה כי ככל שהיו תקלות קודמות במערכת משאבת המים היה נשמע רעש חריג, אשר לא תואר על ידי התובע וממילא נוכח האמור בחוות הדעת של המומחה מטעם התובע עצמו עלה כי מיכל המים במערכת הקירור היה מלא ולא ניכר היה כי קיימת בעיית קירור -דבר אשר אינו עומד בקנה אחד עם ליקוי במשאבת המים.
בנוסף, הוסיף המומחה וטען כי גם כאשר מתעוררת תקלה במשאבת המים, (בין אם מקורה באי זיהוי של הנתבעת דבר קיומה ובין אם לאו), היא גורמים למצגים או תופעות כגון רעש, אשר תגובה סבירה אליהם של התובע, הייתה מונעת את הנזק למנוע.
למעשה, נטען כי כאשר מופיעה תופעה עלפיה ה-"רכב מתחמם", לא היה מקום להמשך נסיעה ברכב, אלא שהיה מקום לטפל בתקלה בהקדם.
בעניין זה אציין כי אני מודעת לטענות התובע כי פנה לנתבעת בעניין זה מספר פעמים ואולם לא הוכח בפני כי הפניות בהן עסקינן , בוצעו בתקופה שקדמה למועד בו נדרש התובע להחלפת המנוע.
מכאן, שגם אילו היה מוכח בפני כי הנתבעת כשלה בזיהוי או איתור ליקוי כלשהו במשאבת המים, עדיין היה מקום לצפות מהתובע כי יפעל באופן סביר לצורך הטיפול בתקלה, ובאופן אשר היה בו, לדעת המומחה, כדי למנוע את הנזק המהותי למנוע.
ההחלטה האם לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, היא לעולם לשיקול דעתו של בית המשפט.
המומחה הינו בגדר ממליץ בלבד, ובסופו של יום ההכרעה נותרת על שולחני.