פסק-דין בתיק ת"ק 22683-03-13

1.         התביעה דנא עוסקת בנזקים שנגרמו לתובעת, כתוצאה מתאונת דרכים שארעה ביום 01.03.2012 בבני ציון.

            אין חולק בדבר אחריותו של הנתבע לקרות התאונה. כמסתבר, הגיע לצומת שבה היה עליו לעצור עצירה מוחלטת, לפי הוראת תמרור "עצור" ולא עשה כן.

            הצדדים חלוקים בשאלת הרשלנות התורמת של התובעת. 

2.         אלה הנזקים בעדם מבקשת התובעת פיצוי:

א.         אבדן 7 ימי עבודה בגין מחלה, בסך 1,988 ש"ח.

ב.         אבדן 7 ימי עבודה נוספים, בשל העדר רכב, בסך 1,988 ש"ח.

ג.          ההפרש בסך 4,708 ש"ח, בין סכום הנזק לרכב לפי קביעת שמאי, לבין הסכום ששולם לה ע"י הנתבעת 2.

3.         התובעת עובדת כעצמאית בתחום טיפולי עיסוי וזקוקה לשינוע מיטת הטיפולים לבתי מטופליה. בשל נזקי הרכב ("אבדן גמור"), נמנעה ממנה האפשרות להוביל את מיטת הטיפולים ולפיכך איבדה שבעה ימי עבודה, נוסף לימי מחלתה, מחמת הפציעה בתאונה (הוצג אישור רפואי).

4.         לתביעה צורפה חוו"ד שמאי, שאיננה שנויה במחלוקת. לפי קביעת השמאי, סך הנזק שנגרם לרכב התובעת מגיע כדי 30,925 ש"ח ומהווה למעלה מערך הרכב, ולכן הוכרז כ"רכב באובדן כללי". השמאי קבע את סכום הפיצוי לבעלת הרכב, בהתחשב בערך הרכב עובר לתאונה בסך 22,462 ש"ח. אין חולק, כי הנתבעת 2 קיזזה מסכום הפיצוי 4,410 ש"ח בגין "רשלנות תורמת" (מכתבה מיום 25.04.12 המצורף לכתב התביעה).

5.         לגרסת הנתבעים, התובעת הגיעה לצומת במהירות גבוהה מן הסביר לפי תנאי הדרך, ולא בחנה את מצב התנועה בצומת ואת סיכוייה לחצות אותה בבטחה. לא עלה בידה, בשל רשלנותה, למנוע את התאונה. אליבא הנתבעים, רכב הנתבע כבר היה מצוי במרכז הצומת שעה שנכנס אליה רכב התובעת.

            הנתבעים טוענים כי זכות הקדימה הנתונה לתובעת בכוון ממנו הגיעה, אינה זכות מוחלטת. אף על הנוהג בדרך, שלו זכות קדימה, מוטלת החובה לנהוג בזהירות, ולוודא כי זכות הקדימה נתונה לו למעשה, ולא להלכה בלבד.

            עוד טענו הנתבעים כי שווי ימי עבודתה של התובעת לא הוכח.

6.         בישיבת 24.11.2013, העידו התובעים והנתבע. התובעת העידה כי הבחינה ברכב הנתבע בעת שהתקרבה לצומת ובלמה מיד, אולם המועד שבו הבחינה ברכבו היה: "כשראיתי אותו, עוד רגע הייתי בצומת. אני מדברת על שבריר שניה שבו בלמתי". בשלב מאוחר יותר העידה:

            "אין בעיה של שדה ראייה בצומת. כשאני נסעתי ישר בכביש, אני הסתכלתי ישר ולא לכוון שלו וכשהתקרבתי לצומת, פתאום ראיתי שהוא שם אז בלמתי. אני זוכרת שכאשר ראיתי אותו אמרתי לעצמי שאני לא אצליח לעבור את זה בשלום ושהוא יכנס בו ומיד בלמתי... כשהסתכלתי לכיוונים שנכנסים לצומת, זה היה כבר מאוחר מידי"

            הנתבע העיד כי אינו זוכר דבר הקשור לתאונה.

            לפי עדותו, קו זכרונו מנותק. הוא זוכר את הנעת הרכב ותחילת הנסיעה. לאחר מכן את היותו מוטל בצד הדרך. הנתבע העיד: "אני לא יכול לומר דבר על דרך הנהיגה של התובעת".

7.         נציג הנתבעת 2 טען כי מיקומי הפגיעות בכלי הרכב (כפי שעולים מתמונות הצבע שהוצגו) מלמדים על כך שרכב התובעת פגע ברכב הנתבע.

8.         שקלתי עדויות הצדדים, עיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ובתמונות הנזק. סבורני כי יש מקום, כי תביעת התובעת תתקבל, בחלקה.

            כאמור, עיקר המחלוקת בשאלת הרשלנות התורמת. לא היה בכוחו של הנתבע לתרום בעניין זה. אולם, לפי עדות התובעת עצמה, ניתן לקבוע במידה מסתברת, כי אף לה חלק בהתרחשות התאונה.