פסק-דין בתיק ת"ק 1491-09

1. התובעת הגישה תביעה על סך 20,000 ש"ח בגין רשלנות בטיפולי שיניים שניתנו לה ע"י רופאים מטעם הנתבעת.
2. לטענת התובעת בקליפת האגוז, בחודש דצמבר 2008 הגיעה לסניף באר שבע של הנתבעת, "מכבידנט" העוסקת בטיפולי שיניים, עם תלונה על כאבים בשן מס' 36. לאחר צילום שבוצע עוד באותו היום נאמר לה כי הכל בסדר עם השן. בחודש מרץ 2009 פנתה התובעת שוב אל הנתבעת והתלוננה על כאב חד באותה שן. לאחר שנבדקה ע"י דר' קרביץ ובוצע צילום נוסף, נאמר לה לטענתה כי "אין כלום בשן".  התובעת דרשה מהרופא לפתוח את השן. הרופא עשה כן אולם לא יכול היה להמשיך לטפל בשן באותו היום מפאת כאבים עזים.        
   עוד באותו חודש מרץ נבדקה התובעת ע"י דר' ילנה ינוביץ' והופנתה בשל כך לקבלת טיפול במיון בית החולים. התובעת לא פנתה למיון, אלא נטלה משככי כאבים. ביום 28.4.09 בוצע לתובעת טיפול שורש ע"י דר' ילנה ינוביץ', שהסבירה לתובעת כי יש צורך בהמשך טיפול ושיקום השן. התובעת סרבה לשלם עבור טיפול השורש. התובעת לא התייצבה לטיפול שיניים שנקבע לה, וזאת לטענתה מהסיבה כי מלכתחילה הנתבעת התנהלה בחוסר אחריות כלפיה.  
   בחודש יולי 2009 קבע דר' קראוס איוון כי ישנו סדק בשן ולכן יש לעקור אותה.     
   כחודש לאחר מכן החלה התובעת טיפול משקם במרפאה אחרת אצל דר' מידיאן שרגא,       שהחליט לבצע טיפול שורש חוזר. עוד באותו חודש נשברה לתובעת השן תוך כדי לעיסת אוכל. לפיכך טוענת התובעת כי מדובר בטיפול רשלני של הנתבעת ורופאיה, המצדיק פסיקת פיצוי משמעותי.
3. הנתבעת בכתב הגנתה, טענה כי לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת רפואית כנדרש בדין ועל כן התובעת מנועה מלהעלות כל טענה שברפואה. טענה זו אני דוחה על הסף, מאחר ומדובר בתביעות קטנות כאן אין תחולה לתקנות סדר הדין האזרחי. יכולה הנתבעת לבקש להעביר את התיק למסלול רגיל, אולם כל עוד מתנהל התיק כתביעה קטנה, אין למחוק על הסף טענה מרכזית רק לנוכח עניינים שבפרוצדורה, מה גם שצורפו מסמכים רפואיים.
4. לגופו של עניין, הנתבעת טוענת כי בתום טיפול השורש הוסבר לתובעת כי יש להשלים את הטיפול ע"י טיפול משקם הכולל מבנה וכתר, והתובעת אף חתמה כי ניתן לה ההסבר. זאת ועוד, טוענת הנתבעת כי התובעת היא זו שבחרה שלא לבצע את הטיפול המשקם ועל כן, נוכח רשלנותה שלה, ביום 13.7.09 אובחן סדק בשן.
5. בדיון בבית המשפט ביום 18.7.10, העידו הצדדים וחזרו על טענותיהם שבכתבי הטענות. כיוון שמדובר בעניין שבמומחיות, הסכימו הצדדים ביניהם למתווה פורמאלי לפיו ימונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום רפואת השיניים, שיכריע במחלוקת בין הצדדים. עוד הוסכם בין הצדדים, כי המומחה יבדוק את טענות הצדדים, ובמידת הצורך גם יערוך בדיקה לתובעת. הצדדים הסכימו ביניהם, כי המומחה ימציא את חוות דעתו לבית המשפט אשר יתן פסק דין על יסוד חוות הדעת של המומחה, לא צורך בדיון נוסף.
6. בהמשך לכך, בהחלטה מיום 9.3.11, מונה מר צביאל וסרמן כמומחה מוסכם ומכריע מטעם בית המשפט, הכל על פי הסכמת הצדדים. בשלב זה, כפי שנקבע, נשא כל צד במחצית שכר טרחת המומחה, בסך של 1250 ש"ח.
7. ביום 19.6.11, הומצאה לבית המשפט חוות דעתו של המומחה המוסכם, מר וסרמן.
8. המומחה קובע בחוות דעתו, על פי הצילום שבידו לפני פתיחת השן כדלקמן:

"... יש יסוד להניח על המצאותו של תהליך דלקתי קטן סביב השורש הקידמי של השן. ומבחינת הטיפול- צריך היה לפתוח את השן מיד ולבצע טיפול שורש. מהלך זה היה כנראה מקצר את התפתחות הכאבים עד לתאריך 25.3.09 בו התחיל דר' קרביץ טיפול שורש. אך אין בזה רשלנות רפואית אלא שיקול דעת של שמירת השן חיה...".

9. מכאן שהמומחה קובע, כי מדובר בשיקול דעת רפואי סביר של שמירה על שן חיה, תחת טיפול שייתכן שהיה מצמצם כאבים, אולם היה מביא לטיפול שורש על כל המשתמע מכך.
10. המומחה מדגיש כי בתיק הרפואי קיים מסמך חתום ע"י התובעת בו הוסבר לה על הצורך בשיקום השן ועל ההשלכות אם לא תעשה כן. התובעת סרבה לקבלת טיפול נוסף. בהתנהגות זו יש אשם תורם. עוד יצויין כי הטיפול אצל דר' שרגא החל בחודש אוגוסט 2009, וכותרת השן נשברה ב- 28.8.09, כלומר לאחר התחלת טיפול במרפאה אחרת. קשה איפוא לשייך שבירה זו לטיפול שנעשה אצל הנתבעת. עוד עולה מחוות הדעת, כי במרפאה האחרת בוצע לאחר מכן חידוש טיפול שורש, מבנה וכתר. היינו התובעת ביצעה את הטיפול שהציעה לה הנתבעת במרפאה אחרת.
11. כמפורט לעיל, הצדדים היו חלוקים בסוגיה האם הנתבעת נהגה ברשלנות במתן הטיפול הרפואי לתובעת.
12. לא אחת נאמר בפסיקה בעניין טיפולים רפואיים כדלקמן:

"המבחן אשר על המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר ודם עשוי לטעות ולא כל טעות מהווה רשלנות לא כל שכן זהו המצב כאשר לא בטעות טיפולית המדובר, אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות שהרפואה יודעת אותן אותו זמן, ושהיא מכירה בכל הנסיבות הקיימות מבחינתו של הרופא הממוצע לגבי החולה המסוים. אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בניסיון קודם, והכל בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה..." (ע"א 323/89 קוהרי נ. מ"י. פ"ד מ"ה (2) 142, 172 - ההדגשה איננה במקור).    
ועוד נקבע:         
"השאלה, מהי החובה המוטלת על רופא כלפי חולהו, סוגה בשיקולים רבים ומגוונים. מחד גיסא לא כל טעות שבשיקול-דעת להפרת חובה תיחשב, שאם לא כן עשויים אנו להביא את הרופאים לדאוג יותר מאשר לחולה להכנת הגנה פרוספקטיבית מפני תביעה משפטית אפשרית על-ידו. מאידך גיסא, מפקיד החולה את גופו בידי הרופא, שבידו הידע המקצועי, והוא המצויד בכלים המתאימים כדי לבדוק את דרך הטיפול בחולה, ובידו ציפייה מוצדקת, שהרופא יעשה כל אשר לאל-ידו כדי למנוע תקלה בטיפול. השאלה היא בכל מקרה שאלה של איזון בין אינטרסים מנוגדים". (ע"א 612/78 סמית נעים פאר נ' ד"ר ישראל קופר, פ"ד לה (1) 720, עמוד 727-729, (1980) - ההדגשה איננה במקור).