בפניי תביעה לקבלת פיצוי בגין נזקים שנגרמו לרכב בו עושה התובע שימוש קבוע (והרשום על שם אחיו), במסגרת תאונת דרכים שארעה ביום 1/1/12.
לשיטת התובע נפגע הרכב במסגרת תאונת הדרכים האמורה, שעה שהיה מצוי בחנייה הסמוכה לביתו, וזאת כתוצאה מהאירוע הבא - הנתבעת 1 יצאה בנסיעה לאחור מחניה, בה בעת נסע ברחוב רכב הנתבע 2, ושתי המכוניות פגעו זו בזו. כתוצאה מכך הוסט רכב הנתבע 2 ופגע ברכבים אשר חנו בצידו השני של הכביש, לרבות ברכב נשוא התובענה.
הנתבעת 1, אשר רכבה בוטח אצל הנתבעת 3, טענה כי יצאה מחניה בנסיעה לאחור, איטית וזהירה במיוחד, ואולם לפתע הגיח רכב הנתבע 2 במהירות, נבהל, סטה עם רכבו ופגע ברכבים החונים מעברו השני של הרחוב, וביניהם הרכב נשוא התובענה.
התיק נקבע לדיון, לאחר שהנתבע 2 לא הגיש כתב הגנה מטעמו, ובמעמד הדיון ניתן פס"ד בהעדר הגנה כנגדו, והתיק נקבע להמשך למועד נדחה.
הנתבע 2 עתר לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו, והסביר מחדלו באי הגשת כתב ההגנה בכך שהעביר את כתב התביעה לידי סוכן הביטוח מטעמו, וסבר כי כתב הגנה יוגש, אלא שמשום מה "נפל העניין בין הכיסאות", וכתב הגנה כאמור לא הוגש. לטענתו, לא קיבל כלל זימון לדיון ועל כן לא התייצב לדיון במועד המקורי אשר נקבע לו.
בעקבות בקשתו זו הוזמן הנתבע 2 להתייצב לדיון הנדחה, ונקבע כי הבקשה תיבחן אז, ולאחר ששמעתי את טענותיו לגופו של עניין, כפי שיפורטו להלן, אני רואה לנכון להעתר לבקשה ולהורות על ביטול פסה"ד, תוך חיובו בהוצאות שנפסקו בגין הדיון, אליו התייצבו יתר בעלי הדין לשווא.
בפתח הדיון השני הגיש הנתבע 2 את הגנתו, וממנה עלה כי לגירסתו נסע ברכבו במהירות סבירה ברחוב בה ארעה התאונה, ולפתע נפגע רכבו על ידי רכב הנתבעת 1, שעה שיצאה זו מחניה נסיעה לאחור, ונהדף אל עבר הצד השני של הרחוב - שם פגע במספר מכוניות חונות, וביניהן הרכב נשוא התובענה.
הצדדים נחקרו בפניי, ומחקירת התובע עלה כי זה אינו בקיא בפרטי המקרה, וכי למד אודות נסיבות התאונה כתוצאה מתיאור שניתן לו על ידי הנתבע 2, אשר פרטיו הושארו על חלון רכבו.
בחקירת הנתבעת 1 שינתה זו את גירסתה ובמקום הגירסה לפיה הנתבע 2 נבהל כביכול מיציאתה מהחניה ועל כן סטה עם רכבו אל עבר המכוניות החונות בעברו השני של הכביש, כעת נטענו שתי גרסאות שונות, האחת - כי הנתבע 2 נסע במהירות גבוהה, פגע ברכבה במפתיע ובמהירות גבוהה וסטה לעברו השני של הכביש, תוך שהוא ממשיך בנסיעה כ- 15 מטרים נוספים מעבר לכביש, שרוחבו כ- 8 מטרים, עד אשר פגע ברכבים החונים שם ונעצר, והשניה - כי הנתבע 2 איבד שליטה ברכבו, ועל כן סטה לעבר מכוניתה, פגע בה, ולאחר מכן סטה לצד שכנגד, ופגע במכוניות החונות שם.
הנתבע 2 נחקר אף הוא ובחקירתו חזר על גירסתו וטען כי הנתבעת 1 אשר יצאה מחניה בנסיעה לאחור, מבלי לנקוט במלוא אמצעי הזהירות המתבקשים ומבלי להקפיד ולבחון את מצב הכביש עובר להתפרצותה כאמור, פגעה ברכבו, שעה שחלף על פניה בנסיעה במהירות סבירה, תוך האטה לקראת הכיכר המצויה כ- 50 מ' לפניו, פגעה ברכבו באזור מרכז הרכב, ולאחר שחזית רכבו עברה זה מכבר את רכבה, והוא לא יכול היה להבחין בה בצאתה כאמור (שכן פניו היו לפנים) וגרמה אגב כך לכך שהוא יסטה עם רכבו, יאבד שליטה בהגה, ויפגע ברכבים שבצד השני, תוך שהוא משפשף שתי מכוניות ו"נתקע" ברכב השלישי.
הנתבע 2 הוסיף וטען כי הבחין ברכב הנתבעת 1 רק לאחר שפגע בו, וכי מיד לאחר שנעצר עם רכבו הזמין משטרה, אשר הגיעה למקום, פתחה בתיק חקירה בדבר נסיבות הארוע, וגבתה עדויות.
לשיטתו, פרטיו ופרטיה של הנתבעת 1 נרשמו על ידי המשטרה והונחו על גבי שמשת רכבו של התובע. הנתבע 2 הגיש לתיק את תיק החקירה של המשטרה, וטען כי הוא אינו יכול לומר בודאות איזה מהרכבים שנפגעו הוא הרכב נשוא התובענה, ואולם הוא מניח כי מדובר ברכב השלישי אשר נפגע.
לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים אני רואה לנכון לקבוע כי גירסתו של הנתבע 2, לפיה הנתבעת 1 יצאה מהחנייה מבלי לנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים, בחוסר זהירות ובנסיעה רצופה מבלי לעצור כנדרש לצורך בחינת הרכבים המתקרבים, מתיישבת טוב יותר עם ההגיון מאשר הגירסה לפיה נקטה במלוא אמצעי הזהירות, נסעה בזהירות מירבית ובאיטיות רבה ואילו הנתבע 2 הוא שהפתיע, התעלם מיציאתה מחניה ופגע ברכבה.
כל זאת, בשים לב לתמונות רכבו של הנתבע 2 אשר הוצגו אף הן במהלך הדיון, ומהן עלה כי רכבו אמנם נפגע בחלקו הימני, החל מאמצע הדלת הקדמית ואחורה. תמונות אלו מלמדות כי רכבו של הנתבע 2 מצוי היה זה מכבר מאחורי רכבה של הנתבעת 1 שעה שזו המשיכה ביציאתה בנסיעה לאחור, ומכאן שלו נקטה הנתבעת 1 במלוא הזהירות הנדרשת והמתבקשת ביציאה לאחור כאמור - ממילא יכולה וצריכה היתה להבחין ברכב הנתבע 2 המצוי בסמיכות למיקומה, ובוודאי שעה שזה מצוי היה כבר מאחוריה. סבורני כי לו היה ממש בטענת הנתבעת 1 לפיה הנתבע 2 הפתיעה בנסיעה מהירה ובלתי זהירה, היתה הפגיעה ברכבו מופיעה באזור הפגוש הקדמי ימני של רכבו, ולא כך הדבר.
יחד עם זאת, סימני השריטה ברכבו, מלמדים כי הנתבעת 1לא נסעה במהירות גבוהה לאחור, שכן לו נסעה כאמור - היתה הפגיעה מופיעה בצורת שקערורית בדלתו הקדמית ימנית, ולא כך הדבר.
סימני השריטה, הממשיכה לכל אורכה של המכונית מלמדים כי הנתבע 2 לא ערך נסיונות לעצור את רכבו מיד לכשחש בפגיעה ולא בלם באופן מיידי.
הנתבע 2 העיד בפניי כי תחילה חש שהוא מאבד שליטה ברכבו וסוטה לשמאל, ורק לאחר מכן הבין כי נפגע מימין על ידי רכב הנתבעת 1 אשר יצא מהחניה. גם תיאור זה מלמד כי למעשה אין מדובר בנסיעה מהירה לאחור על ידי הנתבעת 1, וכי אין מדובר בפגיעה בעוצמה גבוהה, ונראה כי יש בכך כדי ללמד כי נסיעתה של הנתבעת 1 לאחור אמנם נעשתה באיטיות, ואולם, כאמור, בהתעלמות מן התנועה שמתקרבת מימינה.
אציין כי הנתבעת 1 העידה כי יצאה לאחור כ- 2 מטרים עד לארוע הפגיעה, וכן העידה כי הכביש כולו הוא כביש רחב שרוחבו כ- 8 מטרים, והוא נועד לנסיעה לשני הכיוונים, כך שיש מסלול אחד לכל כיוון. בכך למעשה מעידה הנתבעת 1 כי יצאה עד כדי מחצית מן המסלול שנועד לנסיעה מימינה לשמאלה, ולמעשה, אין מדובר ביציאה שולית אל תוך נתיב הנסיעה אלא ביציאה שיש בה משום חדירה של ממש לתוך נתיב הנסיעה.
עובדה זו ביחד עם העבודה כי התרשמתי כאמור כי זו נסעה לאחור, עד כדי מחצית המסלול, מבלי לנקוט משנה זהירות, ומבלי להבחין ברכבים המתקרבים מימינה (קרי באותו מסלול אליו נכנסה עם רכבה בנסיעה לאחור), ומבלי להבחין ברכב המצוי זה מכבר מאחוריה בתוך אותו מסלול, יש בהם כדי ללמד כי לנתבעת 1 אחריות מכרעת לארוע התאונה כפי שארעה.