פסק-דין בתיק ת"ק 011804/02

1.         בפני תביעה של התובע, מבוטח בביטוח מנהלים אצל הנתבעת.  טענתו של התובע כי במשך שנים גבתה הנתבעת ממנו סכומים עודפים במרכיב של אובדן כושר עבודה, כאשר הוא חוייב בהפרשה של 3.17% שלא כדין. התובע טוען כי ב- 7 השנים  הקודמות להגשת התביעה הסכום העודף שחוייב בו עומד על 24,900 ש"ח. בתביעה זו דורש התובע סך של 17,800 ש"ח, שהוא הסכום המקסימלי הנמצא בסמכות בית משפט זה, כהחזר עבור אותם סכומים עודפים שניגבו.

2.         הנתבעת הגישה כתב הגנה וטענה מספר טענות מיקדמיות. הנתבעת טענה כי התובע דורש למעשה החזר פרמיות ששולמו בגין כיסויים ביטוחיים, וכעת, שתמה תקופת הפוליסה מנסה התובע לגבות את אותן פרמיות, כאילו מדובר בחיסכון ולא היא, הפרמיות ניגבו והנתבעת נשאה בסיכון עבורן. עוד טענה הנתבעת טענת התיישנות ומניעות.  הנתבעת טענה כי התובע קיבל ממנה כיסוי ביטוחי במשך 14 שנים משנת 1988 ועד תום תקופת הפוליסה ונהנה מהעובדה שקיימים לו כיסויים ביטוחיים. הנתבעת טענה כי משך כל התקופה לא העלה התובע כל טענה בקשר לפרמיות אשר שולמו על ידו.

לגופו של ענין טענה הנתבעת כי ביום 12.7.93 חתם התובע ביחד עם מעסיקו על בקשה לשנות את הפוליסה באופן שהמעסיק ישלם 2.5% בלבד מן השכר והתובע ישא ביתרת עלות השלב המורחב בסך 3.35% מן השכר ובעלות הנכות בסך 0.27%. הנתבעת טענה כי לאורך השנים פעלה בהתאם להסכמות שגובשו והושגו, והיו מקובלות הן על התובע והן על המעבידה שלו.

3.         ביום 8.9.03 התייצבו בפני הצדדים. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ובהסכמתם, מיניתי מומחה לביטוח מטעם בית משפט לבדיקת כל טענות הצדדים, והוריתי למומחה להתייחס לשאלה האם הכספים שניגבו על ידי הנתבעת תואמים את הצעת הביטוח שהצדדים חתמו עליה ביום 3.5.88. מינוי המומחה לא פגע בטענות המיקדמיות שהועלו על ידי הצדדים. 

4.         ביום 30.11.03 הגיש מר עדי בראון, המומחה בית המשפט, (להלן: "המומחה") את חוות דעתו. בחוות דעתו סוקר המומחה את פרטי ההתקשרות בין הצדדים אשר החלה כאמור ביום 3.5.88 עת חתמו התובע ומעבידו על טופס הצעה לביטוח מנהלים. בחוות דעתו מתייחס המומחה לשאלה האם פעלה הנתבעת כחוק בעת ששינתה את חלוקת הפרמיות לרעת התובע החל מיום 1.7.93. כמו כן מתייחס המומחה לטענתו של התובע ולפיה ניתן היה לרכוש ביטוח אובדן כושר עבודה בעלות נמוכה יותר ומביע את דעתו גם בשאלה האם יש רלבנטיות לטענת התובע כי הוכרח לחתום בשנת 93 על מסמך השינויים אשר שינו את חלוקת האחוזים בין העובד למעבידה.

לאחר שסוקר המומחה את טענות הצדדים, הגיע המומחה למסקנה שיש לדחות את התביעה. המומחה מגיע למסקנה כי חוזה הביטוח נכרת לאחר הצעה וקיבול ובהסכמת שני הצדדים וכי הנתבעת פעלה כחוק ובתום לב מוחלט.

5.         התובע ביקש לחקור את המומחה על חוות דעתו וביום 2.2.04 התקיים דיון בפני אליו התייצב המומחה והצדדים. לאחר ששמעתי את חקירת המומחה על ידי התובע התברר כי למעשה טענתו העיקרית של התובע היא שבשנת 93 לא פעלה הנתבעת כראוי וכי לא היה עליו לשלם בעבור מרכיב אובדן כושר העבודה סכום העולה על 2.5% משכרו. התובע הודה כי חתם על השינוי בשנת 93 היום וסבר שבגילו אינו יכול להמשיך ולשלם רק 2.5% ורק כשפרש מעבודתו התברר כי הנחה זו לא היתה נכונה ולכן, לטענתו, יש לקבל את התביעה.

6.         לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, עיינתי בחוות דעתו של המומחה ובתשובות אשר נתן במענה לשאלות התובע אני קובעת כי דין התביעה להידחות. 

שוכנעתי כי הנתבעת פעלה בהתאם לחוזה שנכרת בין הצדדים בשנת 1988, וכי חוזה זה שונה בהסכמה בשנת 93. לפי מסמך 4 ב אשר צורף לחוות דעתו של המומחה עולה  כי כבר בשנת 1993 ידע התובע מפורשות מהם האחוזים בהם מחייבת אותו הנתבעת. לא היתה כל מניעה כי התובע ישווה את תנאי הפוליסה הזו בחברות אחרות ויעשה סקר שוק לבדוק האם נכונה טענת הנתבעת שבגילו עליו לשלם יותר מ- 2.5% מהשכר. זאת ועוד, המומחה מטעם בית המשפט  טען בפני כי טענתו של התובע ולפיה היה יכול להמשיך לשלם רק 2.5% אינה נכונה. המומחה טען כי עבור אדם בגילו של התובע גבתה הנתבעת סכום מתאים. לפיכך שוכנעתי כי הנתבעת פעלה בהתאם לחוזה שבין הצדדים ובהתאם לשינויים שנעשו בהסכמה בין הצדדים. איני מקבלת את טענת הכפייה; טענה זו לא הוכחה ולתובע היתה אפשרות להיוועץ עם אנשי מקצוע בזמן אמת ולבדוק האם הפוליסה שברשותו הולמת את צרכיו והאם הפרמיה המשולמת על ידו נכונה וסבירה.

7.         מעבר לכך סבורה אני כי יש טעם רב בטענות המיקדמיות אשר הועלו על ידי הנתבעת. הוכח בפני כי כבר בשנת 93 ידע התובע מהם האחוזים בגינם מחייבת אותו הנתבעת. התובע עשה בעיני רושם רציני והתרשמתי כי הינו "מבין ענין" ונלחם על זכויותיו לפיכך שתיקתו במשך כ- 9 שנים, מיום השינוי ועד הגשת התביעה, משתיקה אותו ומונעת ממנו מלהגיש את התביעה. מעבר לכך אם מדובר בתביעה זו בתקיפת השינוי של תנאי הפוליסה שנעשה לטענת התובע בכפייה, אזי לתובע עמדו 7 שנים לתבוע מיום השינוי, ולפיכך התיישנה תביעתו.

8.         כמו כן רואה אני טעם לפגם בכך שהתובע החליט לתבוע לאחר שתמה תקופת הפוליסה, בעבור פרמיות ששילם כאשר במשך כל הזמן הזה הסיכון רבץ לפתחי  הנתבעת ואם היה קורה מקרה ביטוחי כלשהו אזי הנתבעת היתה משלמת לתובע לפי הערכים אותם שילם בפועל, ומן הסתם לא היתה אז כל טענה בפי התובע.

9.         מכל הנימוקים הללו אני קובעת כי דין התביעה להידחות. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט הכוללות את החזר מחצית שכר הטרחה ששולם על ידי הנתבעת למומחה, בסך 1334 ש"ח ובתוספת 500 ש"ח הוצאות המשפט; סך הכל 1834 ש"ח וזאת תוך 21 יום מהיום.

כמו כן ישלם התובע למומחה את שכר עדותו בבית המשפט בסכום של 500 ש"ח בצירוף מע"מ וזאת תוך 21 יום מהיום.

מעבר לכך תשלם המזכירות לידיו של המומחה את הסך של 100 ש"ח אשר הופקד על ידי התובע במזכירות בית המשפט ביום 25.1.04.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים בדואר.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום י' בשבט, תשס"ד (2 בפברואר 2004) בהעדר הצדדים