ת"ק
בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב
|
003617-05
25/07/2005
|
בפני השופט:
ח. וינבאום-וולצקי
|
- נגד - |
התובע:
אליהו שחר
|
הנתבע:
חי-חמד שרונה
|
פסק-דין |
1. התובע הגיש תביעתו כנגד הנתבעת בגין עוגמת הנפש והוצאת לשון הרע שגרמה לו הנתבעת לטענתו.
2. התובע היה נשוי לאחותה של הנתבעת, נישואין שלא צלחו ובסופו של יום התגרשו בני הזוג.
3. בשלב כלשהו בסמוך לנישואין החל התובע לחזור בתשובה והזוג התגורר ביבנאל בקהילה החרדית שם.
4. התובע טוען כי נישואיו עלו על שרטון בשל מכשולים ששמה הנתבעת בחיי בני הזוג.
5. בכתב התביעה מציין התובע מספר ארועים בהם לטענתו הוציאה הנתבעת דיבתו לרעה בכך שמסרה פרטים כביכול שהוא אונס את אשתו, היא אחותה וכי אינו מתנהג כראוי ואף עברו אין בו תפארת. כל זאת במילים אחרות שסגנונן אינו ראוי.
התובע טוען עוד כי הוא זכאי לפיצוי בגין ארועי תקיפה שונים ואיומים לתקיפה מצד הנתבעת.
לחיזוק טענותיו צירף התובע קלטת שבה הקליט את הנתבעת מקללת אותו ומאיימת עליו כי תפליא מכותיה בו.
6. הנתבעת טוענת בכתב הגנתה כי התובע התעלל באחותה במשך כל תקופת נישואיה לתובע וכי אשתו היא שביקשה את הגט.
עוד היא טוענת שבאותה פעם שהגיעה ליבנאל, באה מתוך כוונה לעזור לבני הזוג ולהביא להם כסף ואוכל שכן אשתו/אחותה היתה בהריון ובמצב קשה. דווקא התובע התנהג באותה פעם באופן לא נאות עד כדי דחיפת אשתו, מניעת אוכל ממנה וכיוצ"ב.
לחיזוק טענתה כי "אמת דיברתי" צרפה הנתבעת מכתב ששלח התובע לגרושתו ובו הוא מודה בהתנהגות מחפירה כלפיה בתקופת נישואיהם.
7. יש לציין ששני הצדדים לא נתנו כבוד לא לבית המשפט ולא האחד כלפי משנהו. התנהלותם באולם היתה תוך שהם צועקים אחד על השני ונכנסים אחד לדברי השני תוך זריקת קללות לחלל האולם שהדעת אינה סובלת עד כי לא ניתן היה לקיים דיון מכובד ולרשום את כל פרטי דבריהם ודברי העדים שהביאו.
8. נסיונותי לשכנע את התובע לשים תקופה עגומה זו מאחורי גבו ולפתוח דף חדש לאחר גרושיו כאשר כל אחד מהצדדים מתגורר במקום אחר, לא צלחו.
9. את טענות התובע כלפי הנתבעת יש לחלק לשלוש.
הראשונה, ענינה רמת ויכוח עולבת ולא מכובדת אשר נובעת מהמצב הרגשי הטעון שבו נמצאו בני הזוג והסובבים אותם. כל צד החזיק בדעתו ונוכח רמת השיח שנוהגים בה הצדדים בא הדבר לידי ביטוי בשימוש בביטויים עולבים ונעדרי תרבות.
בענין זה מדובר היה בלהט היצרים בויכוח ולא ראיתי כי אמירות אלו מהוות לכשעצמן הוצאת דיבה או נאמרו מתוך כוונה זו. גם התובע לא טמן ידו בצלחת וידע להגיב לדברי הנתבעת.
10. השניה, ענינה אמירות המכוונות למעשים של התובע כלפי אשתו בשעתה. בענין זה נראה לי כי עדויות הצדדים נוטות לכיוון הנתבעת וטענתה "אמת דיברתי" מכוח סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה - 1965. הנתבעת תארה התנהגות מחפירה של התובע כלפי אשתו בתקופת נישואיהם. אחותה, גרושת התובע, אף התערבה בדיון וצעקה כי התובע אמלל והתעלל בה כל תקופת נישואיהם תוך פגיעה בכבודה. לכך יש לצרף את אותו מכתב שכתב התובע לגרושתו ב - ד' חשוון תשס"ד, שכולו מלא חרטה על אופן התנהגותו של התובע כלפי גרושתו. מפאת כבודו של התובע לא ראיתי לציין חלקן של האמירות. אמירות אלו תומכות בטענת הנתבעת כי אמת היתה באמירותיה בכל הנוגע להתנהגותו של התובע כלפי אחותה/אשתו.
מכאן, שחלק זה של התביעה אף הוא דינו להדחות.
11. השלישית, ענינה בדרישה לפיצוי בגין תקיפות פיזיות שתקפה הנתבעת את התובע בהזדמנויות שונות. אכן, מתוך הקלטת שהגיש התובע עולה כי הנתבעת עצמדה מודה בארוע תקיפה אחד לפחות, אלא שבגין אותם ארועים נפתחה חקירת משטרה אשר כפי שהבנתי טרם נסתיימה ואף לא הובאה בפני כל ראיה לתוצאות אותן תקיפות אשר גם הן נעשו אם בכלל ב"עידנא דריתחא".
לאור הקושי בקיום הדיון בשל התנהגות הצדדים מחד גיסא ואי הרצון למנוע מהתובע להוכיח תביעתו בענין זה מאידך גיסא, אני סבורה כי יש להמתין לסיום החקירה המשטרתית ואזי על פי ממצאיה, יוכל התובע, אם יראה לנכון, לשוב ולתבוע נזקיו תוך הצגת ראיות לנזקים אלו.