התובע שבפני נסע ביום 16.10.02 למכללת לוינסקי. לטענתו, הכביש נחסם בגלל גשם שהציפו, ולפיכך, נסע בכביש עוקף. הנתבעת נסעה אחריו, לאחר שביקשה ממנו להראות לה את הדרך. לדברי הנתבע, הוא עצר בצד הדרך, על מנת להמתין לנתבעת. לדבריו, הביט לאחור במראה, על מנת לראות היכן היא, ואז ראה אותה מתקרבת במרחק של כחמישים מטר, הוא הבין שהיא לא תצליח לעצור בטרם תפגע ברכבו, ואכן היא התנגשה בו מאחור. התובע הגיש לבית המשפט צילום של פתק, עליו חתמה הנתבעת, ובו רשמה "החלקתי ביום גשום בכביש בעקומה חדה ונכנסתי בסיוון שוורץ מאחורה".
לטענת הנתבעת, היא אכן נסעה אחרי התובע לכיוון מכללת לוינסקי, אלא שבשלב מסויים, זיהה התובע מקום חניה, החל לנסוע לאחור על מנת להכנס למקום החניה, היא ניסתה לבלום והחליקה, והתנגשה ברכב התובע.
התובע הכחיש כי נסע לאחור. לטענתו, לא היה צורך לנסוע לאחור, מאחר שהיתה חניה פנויה גם מלפנים. לקראת סוף הדיון בפני כב' השופט חאג' יחיא ביום 8.7.04, ציין התובע כי היה ברכבו אדם נוסף, וביקש להביאו לעדות.
העד מטעם התובע העיד בפני היום. למרות שהתובע בעדותו בפני לא הזכיר את ענין החניה, וטען - כבכתב תביעתו - שעצר את הרכב על מנת לראות איפה הנתבעת, אמר העד מטעמו, כפי שאמרה גם הנתבעת, כי התובע עצר על מנת לחנות. לטענת העד, עוד בטרם הספיק התובע לנסות להכנס לחניה, נשמעה ההתנגשות של רכב הנתבעת ברכב התובע. גם הוא טען, כמו התובע, שהתובע ראה את הנתבעת מתקרבת, שכן לטענת העד - שמע את התובע אומר: "אוי", כאשר הבחין בנתבעת מאחור, ואז היא התנגשה בהם.
לאחר ששמעתי את הצדדים, אני קובעת כדלקמן:
התובע לא הרשים אותי באמינותו. גם בכתב תביעתו וגם בעדותו בפני, לא הזכיר כי עצר על מנת לחנות. להיפך: הוא טען שעצר כדי לראות היכן נמצאת הנתבעת. עדות זו נסתרה הן על ידי הנתבעת והן על ידי העד מטעם התובע. בדיון שבפני הוא נשאל על תאונות קודמות ברכבו, וכמו בהתיחס לשאלות נוספות שנשאל, הרבה להתפלמס במקום לענות תשובה ישירה. רק לאחר היסוסים רבים, הסתבר כי בשנתיים האחרונות, סביב מועד התאונה דנן, היה התובע מעורב ב-4 תאונות (כולל זו). לטענתו, למרות עובדה זו, הרי שכל הנזקים שנתבעו בתיק זה, מקורם בתאונה עם הנתבעת. לטענתו, גם הנזקים בתושבת המנוע ובמצנן המים (שהם חלקים הנמצאים בחזית הרכב), מקורם בתאונה זו - שאין מחלוקת שארעה בחלק האחורי של הרכב. גם בנוגע לתיקון רכבו, העדיף התובע להתווכח עם נציג הנתבעת תחת מתן תשובה ישירה. יצוין, כי לטענת התובע, תיקן את רכבו, אך קבלות על תיקון לא הוגשו, גם לא במעמד הדיון היום. התובע לווה בדיון על ידי עורך דינו, המייצג אותו במספר הליכים, וחזקה עליו, שאילו היו בידיו קבלות על תיקון, היה דואג לצרפן לתיק בית המשפט.
למעשה, התמיכה העיקרית לתביעתו של התובע נמצאת בעדות העד מטעמו, ובפתק שרשמה הנתבעת, לפיו החליקה ופגעה ברכבו. לענין הפתק, הנתבעת מסבירה אותו בצורה שונה, ולדבריה - ניסתה לבלום כאשר ראתה את התובע נוסע לאחור, החליקה ופגעה בו. הנתבעת עשתה לי רושם אמין יותר מהתובע. לפיכך, אני מעדיפה את הסברה לפתק על פני ההסבר של התובע, הרואה בו הודאה באשמה. העד מטעם התובע, נראה לי אמין, אך לא היה בעדותו כדי לנטרל את התרשמותי מהתובע עצמו.
לאחר ששיקללתי את כל האמור לעיל, אני מגיעה למסקנה שהתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו. לא קיבלתי את גירסתו לענין האחריות לתאונה, וגם לא לענין הנזקים שנגרמו כתוצאה ממנה לרכב.
אשר על כן, התביעה נדחית.
בתיק זה היה מספר גדול של ישיבות סרק, חלקן באשמת התובע, אשר לא התייצב לחלק מהדיונים, ולחלק אחר הגיע לא מוכן. בשל כך, השתתי עליו בדיון הקודם הוצאות לזכות כל נתבעת בסך 200 ש"ח. בהתחשב בכך, ישלם התובע לכל נתבעת סך של 200 ש"ח נוספים בגין דחיית התביעה, שזהו סכום הוצאות נמוך מהמקובל בבית משפט זה. בנוסף, ישלם התובע 200 ש"ח כשכר טרחה לעד מטעמו.
ההוצאות תשולמנה בצמוד למדד כשהן נושאות ריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.
ניתן היום ד' באדר א, תשס"ה (13 בפברואר 2005) בהעדר הצדדים.
003120/03תק 320 הילה