<#3#>
הכרעת דין
1. ביום 31/1/11 הודיעו ב"כ הצדדים כי הגיעו להסדר דיוני לפיו, כתב האישום יתוקן, הנאשמים יופנו בהסכמת המאשימה לקבלת תסקיר שירות מבחן, שיבחן את עתירת ב"כ הנאשמים לאי הרשעה. המאשימה תעתור לאחר קבלת תסקיר שירות מבחן, להרשעה ולהטלת עונש של מאסר על תנאי וקנס, אף אם התסקיר ימליץ על אי הרשעה.
2. לאחר שהודו הנאשמים בעובדות כתב אישום מתוקן, מצאתי את הנאשם אשם, על פי הודאתו, בעובדות כתב האישום המתוקן בביצוע עבירה של התחזות לאדם אחר בכוונה להונות, עבירה לפי סעיף 441 רישא לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "
חוק העונשין"), ואת הנאשמת מצאתי אשמה, על פי הודאתה, בעובדות כתב האישום המתוקן בביצוע עבירה של ניסיון לקבלת דבר מרמה, עבירה לפי סעיף 415 רישא+סעיף 25 לחוק העונשין.
3. מעובדות כתב האישום המתוקן בהן הודו הנאשמים עולה, כי סמוך למועד 7.4.2009, בו הייתה אמורה הנאשמת, שהינה חברתו של הנאשם, להיבחן בבחינה פסיכומטרית (להלן: "
הבחינה"), סיכמו ביניהם הנאשמים, כי הנאשם יתחזה לנאשמת ויבחן במקומה בבחינה. במועד הבחינה חבש הנאשם על ראשו פאת אישה, נעל מגפי נשים, התאפר, נטל מסמכי זהות של הנאשמת אותם קיבל ממנה, והגיע למקום הבחינה, תוך שהוא מנסה להציג עצמו כנאשמת. אולם, מבוקשו לא עלה בידו, שכן הוא עורר את חשדם של הבוחנים, והנאשם עזב את מקום הבחינה מבלי שנבחן.
4. במסגרת ההסדר הדיוני, מבלי לקבוע עמדה ומבלי לפתח ציפיות שאכבד את המלצת תסקיר שירות מבחן, דחיתי את הדיון והפניתי את הנאשמים לקבלת תסקירי שירות מבחן, שיבחנו בין היתר את עתירת ב"כ הנאשמים לאי הרשעה.
5. מתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של הנאשם ואשר מטעמי צנעת הפרט לא אפרטו, עולה כי הנאשם בן 31, מתגורר עם הנאשמת שהינה בת זוגו והם עומדים להינשא. הנאשם סטודנט שנה א' בבית הספר להנדסאים במגמת עיצוב ותקשורת חזותית, סיים לימודי תיכון עם תעודת בגרות מלאה, ושירת בצה"ל כלוחם.
שירות מבחן התרשם, כי מדובר בבחור בעל מערכת ערכים תקינה שהתנהגותו באירוע נשוא כתב האישום אינה מאפיינת אותו. מדובר בגבר בעל דימוי עצמי לא מגובש, אשר נתון בהתלבטויות באשר לעתידו. עוד התרשם שירות מבחן, כי מדובר באדם שלמד לפנות ולהיעזר בגורמי טיפול, ובעיתוי הנוכחי אינו זקוק לעזרה טיפולית, ומתאים לביצוע עבודות של"צ.
עוד נכתב בתסקיר, כי הנאשם חושש שהרשעה תוביל לפגיעה ביכולתו לעסוק במקצוע אותו לומד כיום, ותחסום בפניו אפשרות לתעסוקה בתחום.
על יסוד חשש הנאשם, ועל רקע התרשמות שירות המבחן מהנאשם, מתפקודו התקין במישורי חייו, והעובדה כי מדובר בעבירה ראשונה ויחידה, המליץ שירות מבחן להימנע מהרשעת הנאשם ולהטיל עליו של"צ בהיקף של 140 שעות.
מתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינה של הנאשמת ואשר מטעמי צנעת הפרט לא אפרטו עולה, כי הנאשמת בת 27, מתגוררת עם הנאשם שהינו בן זוגה, לומדת שנה שנייה במגמת אדריכלות ועיצוב פנים בבית ספר להנדסאים במרכז לעיצוב ולטכנולוגיה אריאל בשומרון, ועובדת כמזכירה במשרד אדריכלים.
עוד עולה מהתסקיר, כי הנאשמת סיימה 12 שנות לימוד, התגייסה ושירתה שירות צבאי של שנתיים ושלושה חודשים בתפקיד לחימה כמפעילת האמר קרבי. הנאשמת הביעה חשש שהרשעה עשויה להוות אבן נגף בהמשך חייה התעסוקתיים.
שירות מבחן אינו מזהה דפוסי עבריינות בהתנהגותה וסבור, כי הסיכון להישנות ביצוע העבירות פחת מאד עקב הרתעת ההליכים המשפטיים.
לאור תפקודה הנורמטיבי, עברה הנקי וההשפעה האפשרית על המשך חייה התעסוקתיים, המליץ שירות מבחן על הימנעות מהרשעה והטלת צו של"צ בהיקף של 160 שעות.
6. בדיון ביום 16/1/12 הגיש ב"כ המאשימה פסיקה ותמונות של נאשם 1 מיום האירוע כשהוא מחופש לאישה, ועתר להרשעת הנאשמים. בטיעוניו ציין, כי מדובר בעבירה חמורה, בעבירה שאינה ספונטאנית, שני הנאשמים תכננו את ביצוע העבירה, סיכמו ביניהם שהנאשם ייגש לבחינה הפסיכומטרית במקום הנאשמת, ביצוע העבירה היה מתוחכם, שכן הנאשם הכין מראש פאה של אישה, התאפר, התחזה, וניגש לבחינה במקום הנאשמת, ורק בזכות ערנות הבודקים נתגלתה התחזות הנאשם, והוא נמלט מהמקום ונתפס בהמשך. עוד טען, כי בהתאם למבחני הפסיקה אין מקום לאי הרשעת הנאשמים.
7. ב"כ הנאשמים הגיש פסיקה וציין, כי תסקירי שירות המבחן חיוביים וממליצים על אי הרשעת הנאשמים. מדובר באנשים נורמטיביים, שזו להם המעידה הראשונה והיחידה, הנאשמים הודו בהזדמנות הראשונה, נטלו אחריות על מעשיהם, הביעו חרטה מיידית וחסכו בזמן שיפוטי יקר. ב"כ הנאשמים הפנה לפסיקה וציין, כי במקרים דומים בחרו בתי המשפט לבכר את אינטרס השיקום ולא להרשיע את הנאשמים. ההליך המשפטי והשתלשלותו במשך 3 שנים הוא חלק מהעונש אותו חווים הנאשמים. עוד טען, כי יש להתחשב בכך שהתיק נסגר במשטרה, הנאשמים קיבלו הודעת סגירה מחוסר עניין לציבור, ובסופו של יום התיק נפתח מחדש.
8. הפסיקה קבעה, כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם. שנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על הרשעה מבלי לפגוע בשיקולי הענישה האחרים. הכלל הוא, שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה ומי שטוען את ההיפך, שומה עליו לשכנע את ביהמ"ש ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיווידואלי על שיקולים שבאינטרס הציבורי. את האמצעי של סנקציה ללא הרשעה, ראוי להטיל רק במקרים יוצאי דופן, שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. (ראה ע"פ 2083/96
כתב נ' מדינת ישראל
, פ"ד נב(3) 337 בעמ' 334 - 341; ע"פ 432/85
רומנו נ' מדינת ישראל
, תקדין עליון, 85(3), תשמ"ה/תשמ"ו - 1985,עמ' 737).
בע"פ 2669/00
מ"י נ' פלוני , פ"ד נד (3) 685 סיכמה כבוד השופטת פרוקצ'יה את ההלכה וכתבה:
"...משמתבקש בית
- המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם. בראייה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים.