פתיחה דיונית - איחוד התיקים
1. התובעת בת"א 998/05 (להלן: "
לאה פרץ" או "
לאה") רשומה כבעלים של רכב וולוו (להלן: "הרכב"), אשר היה מבוטח אצל הנתבעת באותו תיק (להלן: "
שירביט"), בביטוח מקיף. הרכב ניזוק בתאונת דרכים ביום 11.3.05 לפנות בוקר. נהג הרכב היה בעלה של לאה,
אבי פרץ. עם אבי ברכב בעת התאונה הייתה גם גב'
ילנה גלפרין. סוכן הביטוח, אשר סידר את הביטוח הרלוונטי בתיק, הוא הנתבע בתיק 158/07 (להלן: "
מאיר" או "
קדוש"). הפקידה של סוכן הביטוח שטיפלה בפועל ברכב, הייתה אותה גב'
ילנה גלפרין. היא היא אשר גם הייתה גם ברכב בעת התאונה, כאמור.
2. התביעה בת"א 998/05 (להלן: "
התביעה העיקרית") מכוונת לקבלת
תגמולי הביטוח בגין הנזק הכבד שנגרם לרכב בעת התאונה. בהקשר זה
טוענת הנתבעת לפטור מתשלום דמי הביטוח עקב מרמה בעת רכישת הכיסוי הביטוחי ובעת בירור החבות.
3. התביעה בת"א 158/07 (להלן: "
התביעה המשנית") היא למעשה מעין הודעת צד ג', של
שירביט כלפי הסוכן
מאיר קדוש. הסעד המבוקש הוא הצהרה כי
מאיר אשם במכירת כיסוי ביטוחי לרכב אשר לא היה ראוי לכיסוי, זאת, בחריגה מהוראות החברה, הפרת חבות הנאמנות, רשלנותו או רשלנות הפקידה ילנה גלפרין, נתבקש שיפוי של מאיר על כל חבות של שירביט בתיק העיקרי.
4. נוכח זהות העובדות והצדדים המעורבים, אוחד הדיון בשתי התביעות.
התביעה העיקרית
5. בהעדר מחלוקת על עובדות הבסיס של התביעה, היינו כי נרכש כיסוי ביטוחי עבור כל נהג מעל גיל 30 ואכן נגרם נזק בתאונה בעת נהיגתו של אבי פרץ, לכאורה חלה חובת על שירביט לשלם את התגמולים בהתאם לכיסוי. טענת הנתבעת כי הכיסוי הביטוחי נובע ממעשה מרמה, היא מעין טענת הודאה והדחה ונטל השכנוע בהקשר זה בוודאי מוטל על כתפי שירביט.
6.
תמצית טענת שירביטהיא, כי הרכב באופן אמיתי אינו שייך כלל לתובעת לאה פרץ אלא לבעלה אבי פרץ.
אבי פרץ ידע כי הוא עצמו היה מעורב במספר תאונות בתקופה הקודמת לרכישת הביטוח, חלקם באותו רכב עצמו, בעת שהרכב היה רשום על שם אחיו דניאל. לעומת זאת, אשתו, התובעת לאה, שהייתה בעלים ומחזיקה של רכב סובארו מספר שנים ללא תאונות, זכאית הייתה מבחינת חברת הביטוח לרכוש ביטוח על שמה ואפילו לקבל "הנחת העדר תביעות". לפיכך,
החליט המחזיק והבעלים האמיתי של הרכב, אבי, לרשום את הרכב במשרד הרישוי על שם אשתו, רישום שלא שיקף את האמת, ואף רכש ביטוח על שמה, כאשר הרכב כלל לא היה בשליטתה או בהחזקתה.
7. מכאן, מסיקה שירביט, כי הוסתרו ממנה עובדות רלוונטיות, ועקב הסתרה זו נמכר הכיסוי הביטוחי. העובדות שהוסתרו הן זהות המחזיק האמיתי של הרכב, העבר התאונתי של המחזיק האמיתי של הרכב והעבר התאונתי של הרכב עצמו. מעבר לכך, נטען כי אבי מסר במודע מידע מטעה לחוקר מטעמה, ומכאן טוענת שירביט לפטור מתשלום דמי הביטוח, לפי הוראות שונות בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן: "
חוק חוזה הביטוח").
8.
עיקר טענת התובעת לאה פרץ בסיכומיה היא כי לא הייתה כל מרמה בעת רכישת הביטוח. הביטוח אמנם נרכש פיזית על ידי בעלה אבי, שהתייצב במשרדיו של מאיר קדוש, אך הדבר נעשה עבור אשתו התובעת לאה, אשר הרכב באמת היה בבעלותה. הפרטים שנמסרו בהצעת הביטוח בכתב היו כולם נכונים, ואושרו על ידה בטלפון באוזני ילנה גלפרין. לא היא ולא אבי נשאלו על העבר התאונתי של הרכב עצמו, אלא על העבר התאונתי שלה לבדה, ועל כך השיבו אמת.
9.
בסיכומיה מדגישה לאה, כי לה אישית לא הייתה כל כוונת מרמה, היא כלל לא ידעה על העבר הביטוחי של הרכב שנרכש עבורה על ידי בעלה, ואין כל ראיה למזימת מרמה כלפי הביטוח שנרקמה בין אבי לבין ילנה. לטענתה, לא הוכח כי הוסתר מידע מהותי אשר בגינו לא הייתה חברת הביטוח מבטחת, ולא הוכח כי אפילו הייתה ידיעה אודות העבר התאונתי של הרכב עצמו, לא הייתה מתקבלת לביטוח בתנאים רגילים, נוכח העדר תביעות שלה.
10. יאמר כבר עתה, כפי שינומק בקצרה בהמשך, כי
שירביט הוכיחה את עיקר טענותיה בצורה חד משמעית, כאשר לאה ואבי פרץ למעשה הודו בחקירה הנגדית במספר עובדות שהן מספיקות, לעצמן, לדחות את התביעה. כמו כן הוכחו, שלא בהודאה, עובדות נוספות המחייבות דחיית התביעה.
הבעלות ברכב
11. תביעת התובעת מבוססת על טענתה לבעלות ברכב. טענת בעלות זו מבוססת על הרישום במשרד הרישוי, אשר הראה, במועד התאונה, כי היא הבעלים הרשום של הרכב. דא עקא, שכלל ידוע הוא כי
רישום הרכב במשרד הרישוי, אינו בעל תוקף המכונן בעלות לגבי כלי רכב, שהנן נכסי מיטלטלין, "אשר הבעלות בהם עוברת במסירת הממכר" (כלשונו של כב' השופטת שטרסברג- כהן ברע"א 5379/95
סהר חברה לביטוח נ' בנק דיסקונט פ"ד נא(4)464, עקרון אשר אושר שוב לאחרונה, לאחר בחינה מחודשת ברע"א 7161/08
המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח (מיום 2.6.11)).
12. הקניין האמיתי ברכב לא היה של לאה פרץ אלא של בעלה אבי. הרי התובעת לאה העידה בעצמה בתשובה לשאלה כמה שילמה על הרכב "אני רוצה להבהיר, שבעלי עושה כל, מנהל את הכל, אני לא יודעת כמה קניתי וכמה עלה, הוא מנהל את הכל בבית, עושה את הביטוחים" (עמ' 18 לפרוטוקול מיום 27.11.08 - וכל אזכורי העמודים לעדותה הן בפרוטוקול מאותו יום). לאה לא ידעה אילו אמצעי מיגון יש ברכב, לא זכרה את הקוד ולא ידעה מי היה הלקוח באיתוראן בעת שהרכב היה רשום על שמה (עמ' 19). לאה אישרה כי היא עצמה השתמשה ברכב סובארו באותה עת, ולא ידעה להשיב מדוע הביטוח נעשה על שמה "הוא החליט אז הסכמתי, אין בעיה, זה בעלי" (עמ' 20). לדבריה, לה היה במקביל סובארו אבל לאבי לא היה רכב אחר במקביל (עמ'25). לגבי השימוש ברכב אמרה לאה "חוץ מלנהוג פעם ב... באוטו, אני לא יודעת, בעלי מנהל את הכל בבית" (בעמוד 21), או בניסוח אחר "אני והוא, אני מידי פעם" (שם). היא אישרה כי הטלפון שנמסר בהצעת הביטוח היה של אבי (שם) וכי נהגה לנסוע ברכב מידי פעם גם לפני שעבר "לבעלותה" (עמ' 22). לדבריה, אבי קנה את הרכב מדניאל אחיו (עמ' 23), היא מעולם לא ראתה את דניאל נוהג ברכב (עמ'24). עוד מסרה לאה בעדותה כי אין היא יודעת מה אירע לרכב אחרי התאונה (עמ' 27).
13. לשאלה מסכמת של בית המשפט "את אומרת שאבי למעשה קנה את הרכב, את לא יודעת כמה הוא עלה, את לא יודעת מה אירע לאחרי התאונה, וגם כשהרכב היה אצלכם את נהגת בו מידי פעם. למה את בעצם מכנה את האוטו הזה האוטו שלי, זה אוטו של אבי" השיבה לאה בפשטות "נכון, הביטוח על שמי וזהו." אף לשאלה בחקירה חוזרת אם היא יודעת מדוע הרכב נרשם על שמה ולא על שם בעלה השיבה "זה בעלי, לא" (עמ' 27).
14. יש לציין כי אף אבי אישר את עיקרי הדברים מהדברים בעדותו (גם כן מיום 27.11.08). כך, אישר כי הוא היה הלקוח של "איתוראן" ואליו התקשרו כאשר היה חשש לגניבה (עמ' 32). הוא בעצם קנה את הרכב מאחיו דניאל (עמוד 28 + 31), הוא טיפל בכל הרישום ואף בתביעה דנן לרבות חתימה על מכתבים (עמ' 29 + 43), שלשה אירועים קודמים של תאונות שדווחו לביטוח הוא היה הנהג באותו רכב עצמו (עמ' 39), "אני עשיתי את הביטוח על שם אשתי" (עמ' 40). לגבי ידיעת אשתו על תאונות קודמות ותיקון הרכב בעבר אמר שהיא ידעה, אך לא על כל התאונות וכן "מה היא יודעת, תיקנתי לא תיקנתי? אשתי לא יודעת מה יש לי בבנק, היא אישה צנועה, שחיה בשקט, לא מעניין אותה כלום" (עמ' 42).
15. חשוב לציין כי הניסוחים של אבי לגבי הדיספוזיציה ברכב לאחר התאונה מלמדים על שליטתו המוחלטת ברכב, בניגוד לחוסר ידיעתה המוחלט של לאה "ראיתי שחברת הביטוח לא משלמת
לי אמרתי אחסוך את הנזק,
מכרתי אותו ב- 35% מערכו ולא רציתי לתקן אותו...
הפסדתי ורציתי להקטין את הנזק" (ההדגשות נוספו).
16. משמע שאבי מצפה שחברת הביטוח תשלם
לו, כי
הוא הפסיד ולכן
הוא מכר להקטין את
נזקיו. כאשר בכל הנאום הזה אין אזכור כלל של לאה כשותפה בבעלות, שלא לדבר על בעלים רשום יחיד. נאום זה, הבא בסוף החקירה הנגדית, מהווה צוהר לתפיסתו האמיתית של אבי, הרואה עצמו כבעלים יחידי של המכונית, אשר תאונתה היא נזקו שלו, הפיצוי הנדרש הוא עבורו, וההחלטה מה יעשה ברכב - היא בבלעדיות שלו.