לפני תביעת פינוי של דייר כאמור ב
חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב - 1972 (להלן: "
החוק"), הוא הנתבע 1, מהמושכר שהוא חדר בשטח של כ - 20 מ"ר, הנמצא בקומה השניה של הבית ברחוב אלנבי 91 פינת רחוב מונטיפיורי 25 בת"א (להלן: "
הבית"). התובעת הינה הבעלים של הבית ושל המושכר. חוזה השכירות שבין הצדדים, נספח א' לכתב התביעה, הינו משנת 1971, ובהתאם לאמור בחוזה השכירות, השכירה התובעת לנתבע 1 את המושכר הנ"ל, למטרת - "סידור העתקת שמש". אין חולק כי לאחר תום תקופת השכירות החוזית, הפך הנתבע ל"דייר מוגן", דהיינו, דייר בהתאם להוראות
החוק.
עילת התביעה הינה נטישת המושכר. אם בכתב התביעה נטען אף לעילה נוספת של העברת או מסירת זכות השימוש המושכר לנתבעת 2, חברת צילומי בורוכוב בע"מ, הרי לאור הודעת ב"כ הנתבעים כי הנתבעת 2 מעולם לא החזיקה במושכר ואינה טוענת לזכויות בו, ניתן פסק דין המקבל את התביעה כנגד הנתבעת 2, ללא חיוב בהוצאות, והדיון נמשך אך כנגד הנתבע 1, מי שהיה הדייר החוזי.
המחלוקות בתובענה זו הינן, למעשה, שתיים. ראשית, האם הוכיחה התובעת כי הנתבע 1 נטש בפועל את המושכר, אינו מחזיק בו, ואף אין בכוונתו לשוב ולהחזיק בו, ושנית, גם בהנחה שהנתבע נמצא מדי פעם במושכר, בניגוד לטענת התובעת, הרי גם כך המושכר כבית עסק ננטש, כאשר הנתבע אינו מנהל בו כל עסק שהוא. לטעמי יד התובעת על העליונה בשתי סוגיות אלו.
הנתבע מודה בעדותו כי בשנים שקדמו לשנת 1980, במקביל לניהול עסק במושכר, הוא פתח יחד עם גיסו ושותפו דאז, מר דוד בורוכוב, את עסק ההדפסות שברחוב הר סיני 5 בתל אביב, בקרבת מקום לבית שבו המושכר. בשנת 1980 הפך עסק ההדפסות לחברה בע"מ, היא הנתבעת 2 - צילומי בורוכוב בע"מ. מחזיקי המניות והמנהלים היו הנתבע ושותפו דאז, מר דוד בורוכוב וצורפו אף אחרים. הנתבע מודה כי עד שנת 2001 שימש כמנכ"ל בחברה הנ"ל, ולאחר מכן, ועד שנת 2004, עבד שם באופן חלקי, כיועץ או כמסייע לבנו, מי שקיבל את מניותיו בחברה וכמי שהחל לנהלה, וכן לנהל את עסק ההדפסות שם, יחד עם בנו של השותף לשעבר. העסק האחר שהתנהל במושכר, שבתחילה היה, כאמור בחוזה השכירות, עסק להעתקות שמש, הפך עם השנים לעסק של גרפיקה. אולם עסק זה נסגר בשנת 1991, לאחר שהעסק החל לשקוע בהפסדים. במילים אחרות, מאז שנת 1991 לא מתנהל שם כל עסק יצרני, הזוכה בתקבולים והכנסות, וכך עד היום. הנתבע מודה כי הוא סגר את תיקו ברשויות מע"מ כבר בשנת 90'. תיקו במס הכנסה נסגר בשנת 2005. משנת 90' עד שנת 2005, הכנסתו היתה אך כשכיר בחברה הנתבעת 2. אין להניח כי הנתבע, כמי ששימש מנכ"ל צילומי בורוכוב בע"מ, היה יכול, במקביל, לנהל ממש עסק אחר שבמושכר. מכל מקום, לטענת הנתבע בעדותו, מאז שנת 2004 הוא מגיע מדי פעם למושכר המשמש לו "משרד אישי", שם הוא מחזיק מחשב מקינטוש ישן, והוא עוסק שם בגרפיקה, הן לעצמו והן בהתנדבות עבור "יד שרה". דוגמא לעבודות הגרפיקה עבור יד שרה הינו המוצג נ/3, שהציג הנתבע במהלך חקירתו הנגדית, להפתעת ב"כ התובעת.
התובעת העידה מטעמה את איש האחזקה במקום, העד יפים מינציס, ואת המנכ"ל בארבע שנים האחרונות, מר הראל וקס. השניים העידו, ואין כל מקום לפקפק בעדותם, כי על אף שהם מצויים רוב זמנם, במהלך כל שעות העבודה, בבניין שבו המושכר או בבניינים הסמוכים לו שבחזקת התובעת, הם לא נתקלו בנתבע, איש התחזוקה - תשע שנים, והמנכ"ל - ארבע שנים. הנתבע אינו מוכר להם כלל. על פי עדותם, דלת המושכר תמיד היתה סגורה, ולעיתים אף נעולה, בכל אותן הזדמנויות בהן חלפו ועברו לידו. אין זה סביר, ובית המשפט דוחה טענה זו מכל וכל, שהיתה זו מקריות בלבד, שהשניים לא נתקלו, כל אותה תקופה, בנתבע, כשהוא נכנס או יוצא מהמושכר. הנתבע מוסיף וטוען שהוא היה דואג להחזיק את הדלת נעולה בגין רוח פרצים, שהיתה הופכת את הניירות שבחדר, אך אינני מקבל גרסה זו, הנשמעת לי - מופרכת ממש. להאמין כי בכל חודשי הקיץ המבהילים, ברחוב אלנבי בת"א, המלא וגדוש תנועת כלי רכב ואוטובוסים, ידאג הנתבע להחזיק כל העת הן את הדלת והן את החלון - סגורים, למנוע כל משב רוח בחדר, שעל פי דבריו, אף אין בו מזגן.
עצם העובדה שרק לאחר הגשת התביעה מצא הנתבע לנכון לשלוח למושכר את בנו ועובד של החברה הנתבעת על מנת לאסוף משם ניירת ישנה ולסלקה מהמקום, והנה, לפתע, הבחין העד הראל וקס בתנועה זו, מלמדת, ראשית, על ניסיון מצד הנתבע לשנות את מצב המושכר, ולסלק ממנו חפצים ישנים או ניירת משנים ארוכות, כדי להשוות למושכר מראה של מקום בו נעשה שימוש עכשוי על ידי הדייר, ושנית, שמר וקס אכן ער למתרחש במקום, הסמוך מאד למשרדו בבנין. העד הראל וקס העיד כי אף ניצל הזדמנות זו על מנת להציץ לתוך המושכר וראה שם אך ציוד ישן, מכוסה אבק.
אינני נותן אמון בעדותו של הנתבע. אם אכן עסק בעבודות גרפיקה בהתנדבות עבור "יד שרה", לא היה הדבר נשמט מתצהירו הארוך והמפורט. גם הצגת החומר נ/3, אין בו כל ראיה לשימוש שנעשה במושכר, כאשר מדובר בפלט של מחשב, הניתן להעשות מכל מחשב שהוא ולאו דווקא אותו מחשב ישן המונח, אולי, במושכר.
בנוסף לכך מודה הנתבע כי מזה שנים אין במקום תיבת דואר על שמו, וכל התקשורת עמו נעשית אך דרך עסק הנתבעת ברחוב הר סיני 5 בת"א.
לבסוף מצביע ב"כ התובעת על כך שתשלום דמי השכירות בשנים האחרונות נעשה בשיקים שנמשכים מחשבון הנתבעת 2. התובעת נזהרת ומציינת בקבלות על תשלום דמי השכירות כי מדובר בדמי שכירות המשולמים על ידי הנתבע, אך באמצעות הנתבעת 2. הנתבע טוען שממשכורתו כמנהל בנתבעת 2, מנוכים הוצאותיו האישיות לדמי שכירות, ארנונה וחשמל שהוא משלם בגין המושכר, ומאז הפסקת עבודתו ההוצאות מנוכות משכר בנו. קשה לבית המשפט לקבל גרסה זו, באשר מה קל היה לנתבע להמציא את המסמכים מהנהלת החשבונות של הנתבעת 2 להוכחת דבריו אלו. למחדלו בעניין זה , משקל רב לחובת גרסתו. לכאורה אין הוא נושא בהוצאות המושכר, אלא הנתבעת 2 !
נותרה הטענה לגבי "כוונה לשוב" למושכר. הנתבע הינו כיום בן 79 שנה. כזכור, תיק המע"מ שלו סגור מאז שנת 90'. אינני מניח כי הפך, בגילו המבוגר, לעבריין מס, כך שהיה מקבל תקבולים ונמנע מלדווח עליהם לרשויות המס. סגירת התיק מלמדת על כוונתו האמיתית, שלא להמשיך במעמדו דאז כעצמאי. למרות זאת, הוא טוען בבית המשפט כי הוא שוקל היום, גם בגילו המתקדם, ושיש לו כוונה, "לנסות" לעבור לתחום חדש, תחום "הפלוטר", נושא הקשור בתכנון בעזרת המחשב והמחייב רכישת ציוד חדש. לטענתו - "אני בודק את זה" (ראה עמ' 18 לפרוט'). כאמור, אינני נותן כל אמון בעדותו של הנתבע. מדובר בטענות הנזרקות לחלל העולם, שאין מאחוריהן ולא כלום. קשה להאמין שהנתבע, שהחליט לפרוש גם מעבודה חלקית בנתבעת 2 כבר לפני שבע שנים, חושב ברצינות "לנסות" ולפתוח תחום עיסוק חדש, המחייב השקעות נוספות, ודווקא במושכר, כשהוא אף מתלונן על המדרגות הרבות והתלולות המובילות אליו.
בנסיבות אלו אני קובע כי התובעת הוכיחה שהנתבע נטש, פיזית, את המושכר, אינו מחזיק בו, אינו מגיע אליו, וכל אשר נמצא במושכר אינו אלא שאריות ציוד מהשנים בו נוהל עסק הגרפיקה, עד שנת 1990 בערך, ואין לו כל כוונה לחזור לנהל עסק כלשהו במקום.
גם אם לא היתה התובעת מוכיחה את טענתה כאמור לעיל, נראה לי כי הוכחה נטישת בית העסק כהגדרת המונח "נטישה" בהלכות בתי המשפט על ערכאותיהן השונות. כשענייננו ב"בית עסק", ואין חולק כי מטרת השכירות היתה ניהול עסק של העתקות שמש - והתובעת לא טענה לשינוי מטרת השכירות מעסק של העתקות שמש לעסק של גרפיקה, כהפרת תנאי חוזה השכירות, המקנה לתובעת את הזכות לבטל את החוזה ולתבוע את פינוי המושכר - הרי שיש לבחון את שאלת "הנטישה" לא אך כנטישה פיזית של המקום אלא
כהמשך השימוש במושכר לעסק, דהיינו, מקום יצרני לו הכנסות ותקבולים, אפילו במידה מזערית ואף, אולי, הפסדים. לטעמי, ענייננו ב"נטישה" המקנה לתובעת את הזכות לתבוע ולקבל פסק דין של פינוי, וזאת כשהמדובר בבית עסק, וכאשר התובעת מוכיחה כי המקום אינו משמש יותר לעסק כל שהוא. התובעת הוכיחה, והנתבע אינו כופר בכך, כי מבחינה פיסקאלית, הנתבע כבר אינו "קיים" במושכר, לפחות מאז תחילת שנות התשעים. אם בוחר הנתבע, העובד כמנכ"ל במקום אחר, להגיע מדי פעם ופעם, ולעיתים רחוקות בלבד, למושכר, על מנת להפעיל את מחשבו האישי ולהפיק ממנו פלטי גרפיקה, להנאתו העצמית, או אפילו בהתנדבות עבור אחרים, כשאין לו כל כוונה יצרנית או עסקית, ובוודאי שלא לזכות בהכנסות כלשהן, הרי ענייננו בנטישת בית עסק. הפסיקה אומנם מכירה בכך שהדייר אינו חייב לעבוד באופן רצוף בעסקו. הוא יכול להקטין את היקף עבודתו שם עד למינימום ממש, אך המבחן הוא עדיין קיומו של עסק במקום. המושכר הושכר לדייר לניהול בית עסק. הדייר אינו זקוק למושכר לצורך קיום עסק כלשהו במקום, זכותו של בעל הבית לקבל חזרה את החזקה במושכר.
ב"כ התובעת אף מפנה את בית המשפט לתצהירו של הנתבע, נספח ה' לתצהירו של מר הראל וקס, תצהיר שצורף לבקשתו של הנתבע להארכת מועד להגשת כתב ההגנה. בסעיף 3 לתצהיר אומר הנתבע - "מאז שנת 2001 אינני עובד עוד ואינני מנהל בחברת צילומי בורוכוב בע"מ". ב"כ התובעת רואה במשפט זה "הודאת בעל דין", שהנתבע, מאז שנת 2001, "אינו עובד עוד...". ב"כ הנתבע טוען כי הכוונה היא אך שהנתבע אינו עובד יותר בחברת צילומי בורוכוב בע"מ, אולם נראה לי כי יש לפרש קטע זה מתצהירו של הנתבע, שהנתבע או בא כוחו הם אלו שניסחו את המסמך, כהודאה בכך שהנתבע אינו עובד יותר, בכל מקום שהוא. הרי לא נאמר בתצהיר כי הנתבע ממשיך ו"עובד" במושכר. גם בהשמטה זו יש כדי לתמוך בגרסת התובעת שהנתבע, בגילו המתקדם, למעשה אינו עובד ואינו מנהל כל עסק, גם לא במושכר, ואפילו אם הוא מגיע לשם מפעם לפעם, כשמשום מה איש אף אינו נתקל בו או רואה אותו שם בשעות העבודה, אך על מנת לבסס טענה על המשך חזקה פיזית במושכר.
התמונה המתקבלת ממכלול הראיות שהוצגו בתיק זה היא שהנתבע אינו עושה כל שימוש במושכר, מזה שנים, אם בכלל ואם - לעסק. ברור שהנתבע אינו מוכן לוותר על זכותו בחדר, כשלטעמו הוא זכאי לקבל מהתובעת פיצוי כנגד הפינוי. גם אם מחזיק הנתבע במקום שולחן ומחשב ישנים, כששכבת אבק מכסה חפצים אלה, אין בכך כדי ללמד על ניהול עסק במקום. השאלה היא האם המושכר משמש ל
עסק, עסק גרפיקה או דבר מה דומה. התשובה לשאלה זו - שלילית. תכלית
חוק הגנת הדייר היא ליתן הגנה לדיירים בבתי העסק שהם מבקשים לנהל במקום, אך לא להקנות הגנה לדייר שהמושכר לא דרוש לו כלל למטרת עסק, גם אם הוא מגיע לשם מדי פעם ומדליק את המחשב, וכאמור, בית המשפט אף אינו נותן אמון בטענות הנתבע לגבי אותה חזקה חלקית במקום, כגרסתו.
ב"כ הנתבע מוסיף וטוען לויתור, מחילה ושיהוי. גם טענות אלה גורלן להידחות. עילת הנטישה, כדברי ב"כ התובעת, הינה עילת תביעה מתחדשת מדי יום ביומו. כידוע, עילת "הנטישה" אינה אחת מהעילות המפורטות בסעיף 131
לחוק, אלא היא עילת פינוי נוספת, יצירת הפסיקה. מנכ"ל התובעת, הראל וקס, שהגיע לנהל את המקום לפני כארבע שנים, ולאחר שהגיע למסקנה כי הנתבע נטש את המושכר, רשאי וזכאי לתבוע את הנתבע לפינוי המושכר, גם אם קודם לכן, שנים ארוכות, התעלמו נציגי התובעת ממצבו של המושכר. אין לטעון לשיהוי, כאשר הנתבע כלל לא שינה את מצבו לרעה. אין לטעון לויתור ולמחילה במיוחד כאשר התובעת הינה עמותה המנהלת בית אבות ומשכירה דירות, ויש להניח כי נציגיה אינם משקיעים את עיקר מאמציהם על מנת להתחקות אחרי השוכרים והדיירים, ולמהר ולפנות לבתי המשפט בתביעות פינוי וסילוק יד. משנוכחה התובעת, באמצעות מנהלה, בקיומה של עילת פינוי, החלה לפעול להגשת תביעה מתאימה. הנתבע לא הוכיח כל החלטה מודעת, או גם מחדל רשלני, העשויה להחשב
כויתור על נטישתו של הנתבע את המושכר.
בכל נסיבות אלו - התביעה מתקבלת.
אני מצווה על הנתבע לפנות את המושכר הנ"ל ולהשיב את החזקה בו לתובעת, כשהמושכר פנוי וריק מכל אדם וחפץ של הנתבע.
כמו כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עו"ד בגינו, כולל, בסך של 5000 ש"ח, כשסכום זה נושא ריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום בפועל.
ניתן היום, כ"ו סיון תשע"א, 28יוני 2011, בהעדר הצדדים.