התובעת נפלה במתחם אטרקציה תיירותית שמפעילה הנתבעת ונחבלה ברגלה. ההליך נסב על שאלת אחריותה של הנתבעת לאירוע הנפילה, כמו גם על שאלת הנזק בר-הפיצוי שנגרם לתובעת בעטיו.
א.
ההליך והצדדים לו
1. התובעת - ילידת 1980, נשואה ואם לילדים, שהתה בחופשה משפחתית באילת. בתוך כך ביקרה עם בני-משפחתה ביום 29.6.2009 בשעות הערב במתחם אטרקציה תיירותית של קרח יבש שאותו מפעילה ומנהלת הנתבעת 1 בבניין הספירלה באילת (להלן
המתחם).
2. במהלך שהותה במתחם, בנסיבות שידונו בהמשך, נפלה התובעת ונחבלה בקרסול רגלה השמאלית (להלן
האירוע). התובעת נזקקה לניתוח לקיבוע השבר שאותר ברגלה בעזרת פלטה וברגים. מומחה רפואי מטעמה העריך את נכותה הרפואית בעקבות האירוע בשיעור של 10% לצמיתות. במועד האירוע בוטחה הנתבעת 1 על-ידי הנתבעת 2 בפוליסה לכיסוי נזקי צד שלישי.
3. בהליך דנן עתרה התובעת כי הנתבעות תפצנה אותה בגין נזקיה שיסודם באירוע. הנתבעות לא כפרו בעצם קרות האירוע. המחלוקת נסבה על נושא האחריות לאירוע על רקע טיבו ומכלול נסיבותיו ועל שיעור הנזק בר-הפיצוי שנגרם לתובעת בעטיו.
4. הנתבעות ויתרו על הגשת חוות-דעת מטעמן ולא ביקשו לחקור את מומחה התובעת על חוות-דעתו. מטעם התובעת נשמעו, בנוסף לעדותה שלה, גם עדות בעלה ריאד מוחמד אגבאריה (להלן
ריאד) ועדות גיסתה ענאן מוחמד אגבאריה (להלן
ענאן). מטעם הנתבעות הובאה עדותו של ששון אביטל, מנהל בנתבעת 1 (להלן
ששון). ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון זולת אם צוין אחרת.
ב.
מישור החבות
כפי שיובהר להלן, מצאתי שיש להטיל על הנתבעת 1 (להלן
הנתבעת), ובהתאמה גם על נתבעת 2 (להלן
המבטחת), את האחריות לאירוע.
1. במתחם מפעילה הנתבעת אתר בו שוררת טמפרטורה קבועה של מינוס 7 מעלות צלזיוס. באתר כמה אטרקציות לרבות דמויות בעלי-חיים אשר מפוסלות בקרח יבש [סע' 10-8 לתצהיר ששון
נ/1 ועדות התובעת בעמ' 8 לפרוטוקול ש' 7-6]. בשל הטמפרטורה הנמוכה ששוררת באתר דרך קבע מקבלים המבקרים בו, לאחר שרכשו כרטיס כניסה וטרם כניסתם אל תוך מתחם האטרקציות, פריטי לבוש חם אשר כוללים מעילים, כובעי צמר וגרביים עבים [סע' 8 ל-
נ/1; להלן גם
פריטי הלבוש]. פריטי הלבוש הללו נועדו ללבישה מעל לבגדים שעימם מגיעים למקום המבקרים [עמ' 8 ש' 12-11]. האזור בו נרכש כרטיס הכניסה ובו גם נלבשים פריטי הלבוש נפרד ממתחם האטרקציות; מן האזור האחד עוברים לאזור השני, שמופרדים זה מזה בדלת, רק לאחר לבישת פריטי הלבוש שמספקת הנתבעת [עמ' 11 ש' 24-21].
2. גרסת התובעת הייתה כי האזור ששימש ביום האירוע ללבישת פריטי הלבוש שמספקת הנתבעת היה חלק מאוד ולא מותאם לפעולה של לבישת לבוש עליון חם וכבד מן הסוג שבו מדובר. על כן, בעוד התובעת מנסה ללבוש את פריטי הלבוש שנמסרו לה בכניסתה למתחם, החליקה ונפלה [סע' 6-5 ל-
ת/1]. זו הייתה גם גרסתם של שני עדי התובעת, בעלה ריאד וגיסתה ענאן [סע' 6-5 ל-
ת/3 וסע' 3-2 ל-
ת/2]. הוכח להנחת דעתי כי ריאד וענאן אכן נכחו במקום והיו עדי ראיה לאירוע, כמו גם לנסיבות בהן התרחש [עדות התובעת בעמ' 8 ש' 22-16 ועמ' 12 ש' 29 עד עמ' 13 ש' 2; עדות ענאן בעמ' 13 ש' 21; עדות ריאד בעמ' 19 ש' 22-18]. עד הנתבעת לא חלק על כך שהתובעת נפלה בשטח המתחם בעת שניסתה להתלבש [סע' 7 ל-
נ/1]. נוכח הודאה זו אין לייחס חשיבות רבה, ודאי לא חשיבות מכרעת, להבדלי-מה בין גרסות התובעת ועדיה בשאלה אם במועד בו נפלה התובעת כבר היה בעלה לבוש, אם לאו, וכן בשאלה אם אחרים שנלוו אל התובעת ומשפחתה למתחם כבר סיימו להתלבש ונכנסו לשטח האטרקציה. הדברים יפים מקל וחומר לאחר שהתרשמתי כי בכל הקשור לתיאור האירוע ונסיבותיו הייתה עדותה של התובעת סדורה, מפורטת וראויה לאמון.
3. התובעת ושני עדיה עמדו על כך שהמשטח במקום שנועד ללבישת פריטי הלבוש היה חלק מאוד. עדותם לא נסתרה בחקירה הנגדית. הדברים אמורים במיוחד בעדות התובעת ועדותו של ריאד, אותן מצאתי מהימנות בסוגיה זו - להבדיל מעדותה של ענאן שאינה כזו. התובעת מסרה כי התחילה ללבוש את המכנס שנתנו לה, שהיה כבד; בלשונה: "
התחלתי ללבוש את המכנס נתנו לי את המכנס ללבוש אבל זה היה כבד משום שצריכים להיכנס לקרח, התחלתי ברגל ימין, התכופפתי, פתאום נפלתי" [עמ' 8 ש' 9-7]. בהמשך הבהירה כי המקום שנועד ללבישת הפריטים היה חלק מאוד וכי היא עצמה שמה לב לכך רק כשנפלה. מי שנעל נעלי עקב שם לב לחלקלקותו של המקום עוד קודם לכן - בשל כך שהמשטח הוציא מה שכונה על-ידי התובעת "קול כלשהו", אך היא הגיעה למקום בקבקבים ולא בנעלי עקב [עמ' 8 ש' 25 עד עמ' 9 ש' 7]. גם ריאד הטעים שהרצפה במקום שמיועד ללבישת הפריטים טרם הכניסה לאתר האטרקציות במתחם הייתה חלקה מאוד, כמו שיש [עמ' 19 ש' 16-13]. לדבריו גם הוא, שנעל נעלי ספורט, יכול היה להבחין בכניסתו למתחם שהמקום חלק [עמ' 24 ש' 5-3]. די בעדויות הללו כדי להרים את הנטל ולהוכיח את חלקלקותו של המשטח בו נדרשו באי המקום לעטות עליהם את פריטי הלבוש ביום האירוע.
הנתבעת לא הביאה ראיות לסתור בנקודה מהותית זו ולא הראתה שהמשטח במקום שנועד ללבישת הפריטים לא היה חלק. גרסתו של ששון התמצתה בטענה שמדובר בקרח יבש שמוחזק בטמפרטורה שמתחת לאפס ולכן לא תיתכן רטיבות באתר [סע' 10 ב-
נ/1]. דא עקא, התובעת לא טענה שנפלה באותו חלק של המתחם בו יש קרח יבש אלא דווקא באזור בו שוהים מבקרים טרם כניסתם לאזור האטרקציות. התובעת כלל לא טענה שהחליקה בשל רטיבות אלא בשל כך שהמשטח במקום שנועד ללבישת הפריטים היה חלק מאוד. עם טענה זו לא התמודדו הנתבעות כלל ועיקר. בעדותו בחקירה נגדית אישר ששון כי התובעת לא טענה שהחליקה בשל רטיבות [עמ' 27 ש' 4-2].
על בסיס העדויות הללו - עדות התובעת ובעלה מזה ועדות ששון, העד היחיד מטעם הנתבעות, מזה - אני קובעת שהוכחה כדבעי טענתה של התובעת כי הרצפה במקום שבו היה עליה ללבוש את הפריטים שסיפקה הנתבעת היה חלק באופן מיוחד.
4. נוכח הדברים הללו אין בעדותה של ענאן, שאינה ראויה לאמון, כדי לחבל בתביעה. אכן, ניכר שעדה זו הגיעה לבית-המשפט כדי לדקלם סיפור מוכתב מראש ולא על-מנת למסור גרסה אותנטית. תחילה טענה ענאן שנכנסה למתחם אך נמנעה מללבוש את פריטי הלבוש שסופקו לה מכיוון שחזתה בנפילתה של התובעת ונבהלה; בהמשך עדותה התחוור שמאחר שהיא הייתה מטופלת בתינוקת כלל לא התכוונה להיכנס לשטח האטרקציה ולא נרכש עבורה כרטיס [השוו עמ' 13 ש' 23 לעמ' 14 ש' 3-2]. עדותה של ענאן על-אודות רקעה התעסוקתי של התובעת כללה גרסות שונות שהושמעו בנשימה אחת ולא תאמו את עדות התובעת [עמ' 15 ש' 25-23]. ראיות התובעת תיבחנה אפוא, לעיל ולהלן, בהתעלם מעדותה של ענאן - שאינה ראויה לאמון ואינה עשויה לשמש בסיס לקביעת ממצא.
יחד עם זאת לא מצאתי שבהבדלי גרסות מינוריים בין עדות התובעת לבין עדותו של ריאד בכל הקשור למועד תחילת החופשה המשפחתית ולתאריך המדויק בו הגיעו לאילת יש כדי להשליך על אמינותם של התובעת ובעלה. מדובר בסוגיה שולית, דרך כלל ובמיוחד בשים לב להודאתה של הנתבעת בקרות האירוע בתאריך לו טענה התובעת.
5. מעדויות התובעת ובעלה עלה כי המקום ששימש ללבישת הפריטים שמספקת הנתבעת לא היה מתאים לייעודו. ראשית, אין מדובר בחדר מיוחד אלא ברחבה פתוחה לא גדולה שבה שני אשנבים סמוכים, כשהאחד משמש לרכישת כרטיסי כניסה לאתר והשני לקבלת פריטי הלבוש. הרחבה אף מהווה את מקום הגישה לדלת שמתוכה נכנסים לאזור האטרקציה. שנית, ברחבה לא נמצאו כסאות שניתן היה להיעזר בהם בעת שעוטים את פריטי הלבוש. לבסוף, לא הותקן במקום מאחז יד שניתן להסתייע בו בעת לבישת הפריטים [עמ' 7 ש' 3-2, עמ' 10 ש' 29 עד עמ' 11 ש' 6, עמ' 11 ש' 25-19, עמ' 22 ש' 16-1].
לתובעת הוצגו תצלומים, שלא צורפו לתצהירו של ששון ולא הוגשו כראיה, על-פיהם יש במקום כסאות; התובעת הצהירה כי המקום לא נראה כך במועד האירוע וכי בשעתו לא היו בו כסאות וגם הבגדים היו במקום שונה [עמ' 10 ש' 29 עד עמ' 11 ש' 6]. אני מאמצת עדות זו, שנתמכה גם בעדותו של ריאד [עמ' 22 ש' 16-15] כנכונה וכמשקפת נאמנה את התנאים ששררו במתחם ביום האירוע.
לא זו בלבד שבראיותיהן של הנתבעות לא היה כדי לסתור את ראיות התובעת בסוגיה זו, אלא שהן סיפקו לה חיזוק. במה דברים אמורים? העד היחיד מטעמן, ששון, לא חזה בנפילתה של התובעת ולמעשה כלל לא נכח במתחם בזמן האירוע. בתצהירו נמסרו הדברים הבאים: "
לטעמי מדובר באשם תורם 100 אחוז, האישה נפלה את (כך במקור)
ניסתה להתלבש, זכור לי כי האישה הינה כבדת משקל" [סע' 7 ל-
נ/1]. בסעיף 6 לתצהירו הבהיר ששון שלא נכח במקום בעת האירוע ולא חזה בנפילתה של התובעת. גם בחקירתו הנגדית אישר ששון כי בזמן האירוע שהה בביתו ולא במתחם, מסר שהוא עצמו לא ראה את התובעת וביאר כי ידיעתו נסמכה על דברים ששמע מהעובדים שנכחו באתר ובתוכם מנהל המשמרת במקום [עמ' 26 ש' 29-15]. לנתונים מהותיים אלה, שיש בהם כדי ללמד עד כמה הצהרתו דלעיל של ששון היא עדות מפי השמועה, אין זכר בתצהירו. על יחוס הנפילה לעודף משקל של התובעת יש להצטער, קל וחומר שעה שהדברים אינם נסמכים כלל ועיקר על התרשמות בלתי-אמצעית של אומרם. לא התרשמתי כי נתון אישי כזה או אחר של התובעת החמיר את הסיכון ולא הוכח כי נתון כזה התקיים במועד האירוע.
זאת ועוד. גם מעדות התובעת וגם מעדותו של ששון עלה כי עובדים מטעמה של הנתבעת היו עדים לאירוע; בתוך כך נכח במקום אחראי משמרת ונכחו גם עובדות שלאחר הנפילה הביאו לתובעת מים והזעיקו למקום אמבולנס [עמ' 12 ש' 17-14]. איש מאלה לא זומן להעיד מטעמן של הנתבעות מבלי שניתן לכך טעם מבורר. תחת זאת הסתפקו הנתבעות בעדותו היחידה של ששון שעל קשייה עמדתי לעיל. בעל-דין שנמנע מהשמעת עדים רלוונטיים אף שביכולתו לזמנם לעדות מקים נגדו חזקה ראייתית לפיה היה באותן עדויות, אילו נשמעו, כדי לחזק דווקא את גרסתו של הצד שכנגד [ע"א 465/88
הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)]. המחדל שבאי-הבאת עדים רלוונטיים רובץ אפוא לפתחן של הנתבעות והן שנושאות בתוצאותיו.