1. התובע 1 (להלן - התובע), יליד שנת 1988, תושב טול כרם, נפצע בראשו, ביום 12.4.05, בהיותו בן 17, בעת ששהה על גג ביתו. התובע והוריו, טוענים בתביעתם כי התובע נפצע בראשו פצע ירי מקליע שנורה ממטווח אימונים, או לחלופין, מעמדת תצפית (פילבוקס), של צה"ל המרוחקים מספר מאות מטרים מביתם. אין כל טענה כי הקליע נורה במתכוון על מנת לפגוע בתובע, וטענת התובעים היא לרשלנות בביצוע הירי ע"י כוחות צה"ל אשר גרמה להגעת הקליע למקום עומדו של התובע על גג ביתו.
2. אין חולק כי במועד האירוע היה קיים מטווח אימונים של צה"ל, וכן פילבוקס, במרחק אווירי של כמה מאות מטרים עד קילומטר מביתו של התובע. אין גם חולק כי ביום האירוע, נתקיימו אימוני ירי של חיילי צה"ל במטווח. אלו, למעשה, נקודות ההסכמה היחידות שבין הצדדים. הצדדים חלוקים כמעט לכל רוחב היריעה. הנתבעת חולקת על הטענה כי התובע נפצע מירי, וככל שנפצע מירי, כי הירי היה מנשק צה"לי. עוד היא חולקת על הטענה כי קליע כלשהוא, שנורה ביום האירוע במטווח האימונים, עשוי היה להגיע לגג ביתו של התובע. לטענת הנתבעת, ככל שהתובע אכן נפצע פצע ירי, מקורו של הירי הוא בגורמים אחרים, ולא בכוחות צה"ל.
3. אין בידי התובעים כל הוכחה ישירה לטענתם כי הירי היה מנשק צה"לי, כי מקורו במתקן צה"לי או כי בוצע ע"י חייל צה"ל. בהעדר הוכחה ישירה לכך, סומכים התובעים את תביעתם על עצם קיומה של הסתברות להגעת קליע מן המטווח הצה"לי לגג ביתו של התובע מחד, ולהעדר הסתברות כי הקליע הגיע ממקור אחר.
4. לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים, הגעתי למסקנה כי לא עלה בידם של התובעים להוכיח את שני חלקי המשוואה, ולמעשה, כי טענתם כי התובע נפגע מירי כוחות צה"ל היא בלתי מסתברת בעליל.
מקור הירי
5. התובע מתגורר בקומה השלישית של בנין מגורים המצוי בשכונה הצפונית של טול כרם. לטענת התובע, ביום 12.4.05 בשעה 15:00, עלה עם אמו לגג ביתו על מנת להניח מגש של שומשום בחלק המערבי של הגג. לאחר שהניח את המגש ופנה לרדת מן הגג, נורה בראשו. על פי טענתו, קליע חדר דרך אוזנו השמאלית אל תוך גולגולתו.
6. כאמור, אין כל ראיה ישירה באשר למקור הירי. בתצהיר אמו של התובע, גב' ע' ח' י', נעשה ניסיון לקבוע את מסלול מעופו של הקליע שפגע, על פי הנטען, בתובע. גב' ח' י' טענה בתצהירה כי הירי אירע בעת שפני בנה "היו מיועדות... לכיוון צפון ואוזנו השמאלית היתה לכיוון מערב" (ס' 3(ג) לתצהירה). האם הוסיפה והצהירה כי בנה נפגע מאש צה"ל שנורתה מאחת מעמדות צה"ל מכיוון מערב (ס' 3(ו) ו-(ז) לתצהירה). ניסיון דומה נעשה גם בתצהירו של האב, אשר לא נכח במקום בעת האירוע.
7. יש לדחות את ניסיונם של הורי התובע לקבוע את מקור הירי או את הכיוון ממנו הגיע הקליע. אין חולק כי לא ניתן לראות קליע במעופו, ואף לא לזהות את מסלולו בעין בלתי מזויינת. יתר על כן, הצהרותיהם של הורי התובע, כי הקליע נורה מכיוון מערב, או מכיוון עמדות צה"ל, אינן אלא מסקנות אשר אינן מושתתות על עובדות כלשהן הידועות להם באופן אישי, ולפיכך לא ניתן לקבלן. כך, למשל, משנשאלה האם, בחקירתה בבית המשפט, כיצד הסיקה שהקליע נורה מכיוון מערב, השיבה "אני בהלם מן המקרה. לא הסתכלתי שזה מזרח או דרום, אני שמעתי שזה מכיוון מערב" (בע' 69 לפרוטוקול. וראה גם חקירת האב, בע' 55 לפרוטוקול. כן ראה עדות האם בע' 71 לפיה למדו על קיומו של המטווח הצה"לי רק בדיעבד).
האם התובע נורה, ומאיזה נשק?
8. הצדדים חלוקים, כאמור, בשאלה האם התובע נורה, וככל שנורה, האם היה זה מנשק צה"לי. בסוגיה זו מעלים שני הצדדים טענות לנזק ראייתי הפועל לחובת הצד שכנגד, כפי שיפורט להלן.
9. בעקבות פציעתו, פונה התובע לבית החולים הממשלתי בטול כרם, משם הועבר לבית החולים רפידיא בשכם. התובע נותח בבית החולים רפידיא ע"י ד"ר מופיד יעקוב, ובהמשך, ביום 27.4.05, הועבר לבית החולים לשיקום על שם "רעאיה" בבית ג'אלה. על פי גרסת הורי התובע, עם סיומו של הניתוח בבית החולים רפידיא, יצא אליהם המנתח, ד"ר יעקוב, והציג בפניהם את הקליע שהוצא מראשו של התובע כשהוא מצוי בתוך קופסא קטנה שקופה. שוטרים פלסטיניים שהיו במקום, לצורך ביקור מכריהם, זיהו את הקליע כקליע מסוג 16M. מאוחר יותר, העביר ד"ר יעקוב את הקליע לידיו של שוטר ממשטרת הרש"פ. גרסת ההורים נתמכה בעדותו של ד"ר יעקוב.
10. כחודש לאחר האירוע, ביום 14.5.05, העבירה מפקדת התיאום והקישור הפלסטינית ((DCO מכתב תלונה רשמי לגורמי הביטחון בישראל בהתייחס לפציעת התובע. לתלונה צורף קליע, אשר על פי הנטען, הוצא מראשו של התובע. אין חולק כי ביום 16.5.05 קיבל השוטר הישראלי נאזם טרבוש את מכתב התלונה וכן קליע. אין גם חולק כי הקליע שצורף לתלונה אבד בצד הישראלי.
11. התובע טוען כי בשל אובדן הקליע נגרם לו נזק ראייתי שתוצאתו היא כי יש לקבוע כי הקליע היה קליע 16M, נשק בו נעשה שימוש בצה"ל. הנתבעת טוענת מנגד כי אף אם הקליע שנמסר לשוטר נאזם טרבוש היה קליע 16M, לא הוכח כי קליע זה, שהועבר רק כחודש ימים לאחר האירוע, הוא זה שהוצא מראשו של התובע, וכי לא הובאו ראיות המקשרות בין הקליע שהוצא מראשו של התובע לקליע שנמסר למשטרה הישראלית (העדר "שרשרת המסירה"). עוד היא טוענת כי בעדויות התובעים נפלו סתירות מהותיות ביחס לאותו קליע, ביחס לאופן בו אוחסן (בקופסה שקופה או בשקית), וביחס למראהו (האם כדור שלם או קליע בלבד, האם שלם או מעוות), המקימות ספק ממשי ביחס לעצם קיומו.
12. הנתבעת מעלה אף היא טענות לנזק ראייתי. לטענתה, יש ברשות התובעים צילומי רנטגן של ראשו של התובע שצולמו בבית חולים רפידיא בשכם בטרם נותח התובע. צילומים אלה, לו הוצגו, היה בהם כדי להוכיח בוודאות האם חדר קליע לראשו של התובע ומהו סוגו של הקליע (ראה עדות מומחה התובעים, ליאור נדיבי, לפיה ניתן לזהות בצילום רנטגן את סוג הקליע, בע' 76), אולם התובעים בחרו במתכוון שלא להציגם. לטענת הנתבעת, אי הצגת הצילומים ע"י התובעים, אף שאלה מצויים ברשותם, מובילה למסקנה כי לו היו מוצגים, היה בהם כדי לחזק את טענותיה. אין חולק, למעשה, כי צילומי רנטגן, אשר הדגימו, לטענת התובעים, קליע בגולגלתו של התובע, אכן היו בידי התובעים, ואולם לטענת התובעים אלה אבדו בבית החולים השיקומי רעאיה במהלך אשפוזו של התובע בבית חולים זה. לטענת הנתבעת, הנסמכת על עדותו של ד"ר יעקוב, הצילומים היו בידי התובעים, ואף הוצגו בפני ד"ר יעקוב, בשנת 2006, לפני ניתוח נוסף שעבר התובע בבית החולים סנט לוק בשכם, וזמן רב לאחר סיום אשפוזו של התובע בבית חולים רעאיה (עדות ד"ר יעקוב בע' 39 ש' 30 עד עמ' 40 ש' 10 לפרוטוקול).
13. איני רואה צורך להעמיק ולדרוש במחלוקות אלה, וזאת משני טעמים מצטברים: האחד, גם אם אכן הקליע שפגע בתובע הוא קליע של 16M, אין חולק כי נשק זה איננו מצוי בשימוש בלעדי של צה"ל, וכי נעשה בו שימוש גם ע"י המשטרה הפלסטינית, ע"י חמושים, וע"י גורמים אחרים (ראה עדות נאזם טרבוש. כן ראה עדותו של ליאור נדיבי, המומחה מטעם התובעים, בע' 77-78). השני, גם בהנחות הנוחות לתובע כי התובע אכן נפצע פצע ירי בראשו, מקליע של רובה 16M, לא הצליח התובע להוכיח, ברמת ההסתברות הנדרשת, כי הירי היה מאחת מעמדות צה"ל, וההיפך הוא הנכון. טענתו כי נפגע מירי כוחות צה"ל היא בלתי מסתברת כאמור.
14. יוסף כי בסיכומי התובע נטען לראשונה כי אילולא אבד הקליע בצד הישראלי, ניתן היה לבחון האם קליע מסוים זה נורה מנשק צה"לי אם לאו. יש לדחות טענה זו. לא הובאה ע"י התובעים כל ראיה המורה כי ניתן היה לקבוע, על יסוד הקליע, במועד בו הועבר למשטרת ישראל (למעלה מחודש לאחר הירי), האם נורה מנשק צה"לי. לענין זה ראה גם עדותו של רס"ן רועי, מפקד מוצב טול כרם בתקופה הרלבנטית, לפיה חודש לאחר האירוע לא ניתן היה לאתר את החיילים שביצעו את הירי או את הנשק בו ירו (ס' 15 לתצהירו, וראה גם עדות המומחה לזיהוי פלילי מטעם התובעים, ליאור נדיבי, בע' 89 לפרוטוקול).
ההסתברות כי היריה נורתה מעמדות צה"ל
15. בתביעתם טענו התובעים כי היריה שפצעה את התובע נורתה מאחת משתי עמדות צה"ל: מטווח האימונים המצוי במרחק אווירי של כקילומטר מבית מגוריו של התובע, או לחלופין, עמדת התצפית (הפילבוקס), המצויה במרחק אווירי של כמה מאות מטרים מן הבית. רס"ן רועי, מי שהיה מפקד מוצב טול כרם בתקופה הרלבנטית, העיד כי לא בוצע באותו יום כל ירי בגזרה ע"י גורמים צה"ליים, והירי היחידי שבוצע היה במסגרת אימוני המטווח. ואכן, התובעים לא הביאו כל ראיה כי עמדת התצפית היתה מאוישת בחיילי צה"ל או כי נורו ממנה יריות. באשר למטווח, אין חולק כי ביום האירוע התקיימו בו אימוני ירי. לפיכך, מיקדו התובעים את עיקר ראיותיהם בניסיון להוכיח כי קליע שנורה במטווח הצה"לי עשוי היה להגיע, בשל תנאיו הפיזיים של מתקן האימונים, לגג ביתו של התובע. כאמור, לא מצאתי בסיס ראייתי ממשי לטענה זו, וזאת מכל הטעמים שיפורטו להלן.
16. כאמור, אין חולק כי ביום האירוע היו אימוני ירי במטווח האימונים של צה"ל, והדבר מצא את ביטויו גם ברישומי יומן המת"ק (מפקדת תיאום וקישור). אין גם חולק כי חומת המפגע של המטווח פונה לכיוון העיר טול כרם. על פי תיק המשימה של המטווח, מצבי הירי המאושרים במטווח הנדון היו ירי בשכיבה מטווח של 25 מ' מחומת מפגע, וירי בשכיבה "לאיפוס קלעים מטווח 50 מ' מחומת מפגע (מחויב בחונך צמוד)" (ראה תיק המשימה נספח ב' לתצהיר רס"ן רועי. יצוין כי תיק המשימה הוא מפברואר 2006, אולם לפי עדות רס"ן רועי הוא זהה לזה שהיה קיים בשנת 2005). לטענת הנתבעת, ביום האירוע, בוצעו אימוני הירי במטווח ממרחק של 25 מ' בלבד. לא בוצע ירי ממרחק של 50 מ' מחומת המפגע.