רקע
1. מדובר בתביעה שהוגשה תחילה על ידי הגב' חיה פרומקין ז"ל, אשר הלכה לעולמה במהלך הדיון (להלן:
"המנוחה"). תחילה הוגשה התביעה כנגד קיבוץ יפעת (להלן:
"הנתבע" או
"הקיבוץ") וכנגד מינהל מקרקעי ישראל.
מאוחר יותר נמחקה התביעה כנגד המינהל ונותרה כנגד הקיבוץ בלבד.
לאחר פטירתה של המנוחה, נכנסו בנעליה שלוש בנותיה ויורשותיה, הן התובעת הנ"ל.
התובעות עותרות למתן פסק-דין המצהיר כי המנוחה זכאית לשיוך מגרש מגורים בקיבוץ, וכן חייב את הקיבוץ לשלם להן דמי עזיבה שהגיעו למנוחה, בסך 541,323 ש"ח (נכון ליום הגשת התביעה).
טענות התובעות
2. המנוחה הייתה חברת הקיבוץ מ-01.01.1953 עד 31.08.2006. קודם לקבלתה כחברה בקיבוץ, הייתה חברת קיבוץ מחניים מיום 1.1.1940. המנוחה התאלמנה מבעלה בשנת 1990, ומשנת 1993 ועד למועד עזיבתה את הקיבוץ התגוררה בבית האבות בקיבוץ. עד 2006 התיר הקיבוץ למנוחה להמשיך ולהחזיק בדירתה, בלא תשלום כלשהו, וזאת לנוכח השימוש שעשו בדירה בני משפחתה כאשר באו לבקרה בקיבוץ. בראשית שנת 2006 החל הקיבוץ לדרוש מבנותיה של המנוחה תשלום שכר דירה "בגין שמירת דירתה" של המנוחה על ידם.
ביום 31.8.2006, הודיעה המנוחה על הפסקת חברותה בקיבוץ, ועברה להתגורר בקיבוץ ברור חיל, בקרבת בתה התובעת 3.
3. נטען, כי עם הפסקת חברות המנוחה בקיבוץ ביום 31.8.2006, היא הייתה זכאית לקבל מהקיבוץ דמי עזיבה. וותקה של המנוחה לצורכי חישוב דמי העזיבה, נמנה מיום 1.1.1940, מועד קבלתה כחברה בקיבוץ מחניים, ועד למועד כניסתה לתוקף של המהדורה העדכנית של הוראות הכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, עם פרסומה בילקוט הפרסומים ב-18.03.93. תקופת הוותק של המנוחה הינה לפיכך 53.21 שנים.
4. גובה הסכום הבסיסי על פיו מבוצע חישוב דמי העזיבה, לחודש אוגוסט 2006, הוא 3,052 ש"ח. בשל ותקה, זכאית המנוחה לתוספת של 150% לדמי העזיבה. כמו כן כבודדת הייתה זכאית המנוחה לתוספת שליש לדמי העזיבה. סה"כ דמי העזיבה עמדו לפיכך על 541,323 ש"ח. לטענת התובעות, על-פי הוראות הכללים, היה על הקיבוץ לשלם את דמי העזיבה בתשלום אחד, ומייד עם מתן הודעת העזיבה, ולא היה כל בסיס בדין להודעת הקיבוץ למנוחה, לפיה דמי העזיבה ישולמו בפריסה ל- 11 שנים.
5. עוד לטענת התובעות, עם הפסקת חברותה בקיבוץ זכאית הייתה המנוחה לקבל מהקיבוץ קצבה פנסיונית חודשית בגין שנות ה"וותק הפנסיוני" כהגדרתן בכללי דמי העזיבה. בעת הפסקת חברותה של המנוחה היו לה 45 שנות וותק פנסיוני בגין השנים שבין הגיעה לגיל 30 לבין מועד פרסום הכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, בשנת 1993 (להלן:
"הכללים"). אין בהוראות הכללים משנת 1993 כדי לפגוע בוותק הפנסיוני שנצבר בהתאם להוראות המהדורה הקודמת של הכללים משנת 1985. בהתאם להוראות הקודמות לא נעצרה צבירת הוותק הפנסיוני בגיל כלשהו, שלא כאמור בהוראות הכללים משנת 1993. גובה הקצבה החודשית, בגין חודש ספטמבר 2006, עמד בסך 3,159 ש"ח. הקיבוץ לא שילם למנוחה את הקצבאות בגין החודשים ספטמבר ואוקטובר 2006 בסך 6,318 ש"ח.
6. לטענת התובעות, המנוחה גם זכאית לרישום מגרש מגורים על שמה בקיבוץ. ביום 31.7.2000 נערכה בקיבוץ הצבעה בדבר קביעת היום הקובע לשיוך מגרשי מגורים מבונים בקיבוץ, בהתאם להחלטה 751 של מועצת מקרקעי ישראל (להלן:
"החלטה 751") (מצורפת כנספח לתצהיר התובעת - ת/1). במסגרת ההחלטה נקבעה זכותו של כל מי שהיה חבר קיבוץ ביום ההצבעה, או יורשיו, לשיוך מגרש מגורים בקיבוץ. במסגרת ההחלטה ביחס לחברים אשר הפסיקו את חברותם בתקופה שבין היום הקובע לבין השיוך בפועל, נקבע:
"...חבר שיעזוב בתקופה הראשונה לאחר היום הקובע, זכויותיו יפקעו והוא יהיה זכאי לדמי עזיבה בלבד. משך תקופה זו יוגדר במודל הכללי ויהיה ככל הנראה ממספר שנים בהם תישלל האפשרות לסחור בזכויות".
(ר' נספח א' לתביעה).
7. לטענת התובעות, למיטב ידיעתן לא הוגדרה "התקופה הראשונה לאחר היום הקובע", ואף אם הייתה מוגדרת לא היה להגדרה זו תוקף, שכן הקיבוץ אינו מוסמך לשלול את הזכות לשיוך מגרשי מגורים ממי שהיה חבר קיבוץ ב"יום הקובע". החלטת הקיבוץ השוללת זכויות לרישום מגרש ממי שהיה חבר ביום הקובע, עומדת בניגוד להחלטות מועצת מקרקעי ישראל. לא זו בלבד, המדובר בהחלטה המפלה חברים המפסיקים את חברותם בקיבוץ בטרם השיוך בפועל, לאלו המפסיקים את חברותם בקיבוץ מייד לאחריו.
8. עוד לטענת התובעות, דרישת הקיבוץ, כי חברי הקיבוץ שהדירות ירשמו על שמם יידרשו לוותר על דמי העזיבה הינה חסרת תוקף. מקום בו הדרישה לוויתור על דמי העזיבה לא נקבעה בהחלטה בדבר קביעת היום הקובע, אין היא קיימת, ואף אם תיקבע בעתיד על ידי הקיבוץ, לא ניתן יהיה להחילה רטרואקטיבית על המנוחה, אשר הפסיקה חברותה בקיבוץ. הקיבוץ רשאי לגבות מהזכאים לשיוך את ערך המחוברים והוצאות הפיתוח בלבד, ובתנאי שהדבר נעשה כלפי כלל החברים.
9. ביחס לדרישת הקיבוץ לדמי שכירות מהמנוחה לחלק משנת 2006 שבה נדרשה לפנות את הדירה, טוענות התובעות, כי על-פי הסכם החכירה עליו חתום הקיבוץ עם המינהל נאסר על הקיבוץ להשכיר דירות המגורים שבו, ומכאן שאין לו זכות לדרוש תשלום דמי שכירות.
טענות הקיבוץ
10. הזכות לשיוך מתגבשת בשלבים ועלולה לפקוע בטרם הפניה לחתימה על חוזה חכירה מול המינהל. הזכות לכאורה שנוצרה למנוחה לשיוך דירת מגורים בקיבוץ הינה מותנית, והיא לא התגבשה לכדי זכות מלאה לשיוך בעת עזיבת המנוחה את הקיבוץ. בעניינה של המנוחה, פקיעת חברותה בקיבוץ עקב עזיבתה בחייה טרם התקיימו כל התנאים המתלים ו/או בטרם "המועד המגבש" (טרם שהתקיימו כל התנאים המגבשים והחבר הופנה לחתימת חוזה חכירה במינהל), יוצרת פקיעה אוטומטית של זכותה לשיוך, אשר אינה יכולה עוד להתגבש.