מבוא
1. זוהי תביעה למתן סעד הצהרתי שיצהיר כי התובעים הם בעלי מחצית הזכויות במקרקעין הידועים כגוש 6413 חלקה 24 במגדיאל (להלן: " המקרקעין"). לחילופין עותרים התובעים להצהיר כי זכאים הם לנהוג במקרקעין מנהג בעלים. לחילופי חילופין מבקשים התובעים להצהיר כי תנאי חוזה החכירה המקורי שנערך ביום 10.7.32 בין הנתבעת 1 (להלן: " קק"ל") לסב התובעים - עומדים בעינם.
עיקר העובדות הצריכות לתביעה
2. התובעים, אח ואחות, רשומים בלשכת רישום המקרקעין בפתח תקווה כבעלי זכות חכירה של מחצית המקרקעין. הנתבע 2 - מינהל מקרקעי ישראל (להלן: " המינהל"), מנהל את אדמות הקק"ל, לרבות את המקרקעין.
3. המקרקעין נרכשו על-ידי קק"ל מכספי עזבון המנוח לואיס רוזנבלום (להלן: " המנוח"), שהיה תעשיין יהודי תושב ברייטון באנגליה, ונפטר בשנת 1919. בצוואה מיום 7.11.1918, הוריש המנוח חלק עיקרי מעזבונו לבני משפחתו וסכום של 5,000 פאונד לקק"ל (להלן: " הצוואה הראשונה", נספח 1 לסיכומי הנתבעים). כשנה לאחר מכן תיקן המנוח את צוואתו בכך שהוסיף נספח לצוואה הראשונה (להלן: " הצוואה המתוקנת" או " הנספח" - נספח 1 לסיכומי הנתבעים). בנספח לצוואה ביטל המנוח את הפסקה בצוואה הראשונה שבה נכתב כי הוא מוריש סכום של 5,000 פאונד לקק"ל, ותחת זאת כתב כי נוכח רצונו שבני משפחתו יקימו את ביתם בפלסטינה ויעבדו את האדמה, הוא מוריש את כל יתרת עזבונו, שתיוותר לאחר חלוקת העזבון למשפחתו הקרובה - לקק"ל, לצורך רכישת קרקעות בארץ ישראל ומתן אפשרות לאלה מבני משפחתו שהם צאצאיו הישירים של אביו ושיהיו מעוניינים לשבת בפלסטינה - להתיישב בה. כל זאת בכפוף לתקנות ולתנאים שיהיו הכרחיים לטובת כלל הציבור.
4. סלע המחלוקת בין הצדדים נוגע לשאלה האם כוונת המנוח בצוואתו הייתה כי קק"ל תשמש כנאמנה בלבד לצורך רכישת קרקעות עבור בני המשפחה האמורים על מנת שהם יהיו בעלי זכויות הבעלות על הקרקעות, כטענת התובעים, או שכוונתו הייתה כי קק"ל תהיה בעלת הקרקעות, כטענת הנתבעים.
5. המנוח נפטר ביום 13.10.1919. ביום 20.4.1920 אושרה צוואתו.
6. ביום 26.8.1924 נערך הסכם בין מנהל עזבונו של המנוח, ישראל רוזנבלום ז"ל, ובין קק"ל (להלן: " ההסכם" - נספח ד' לתצהיר התובעת, מוצג ת/2). התובעים מכנים הסכם זה כ"הסכם נאמנות", והם חלוקים עם קק"ל בדבר מעמדה של קק"ל בהסכם. אין מחלוקת כי ההסכם נערך במטרה להוציא לפועל את צוואתו של המנוח בעניין העברת יתרת עזבונו לקק"ל. ההסכם כולל התחייבויות הדדיות של שני הצדדים, ובמסגרתו נקבע כי תוקם ועדה מנהלת שתפקידה יהיה לבקר ולהכווין את אופן מימוש יתרת העזבון. ועדה זו עסקה, בין היתר, ברכישת קרקעות בכספים שהוריש המנוח לקק"ל, עבור בני משפחתו של המנוח שעמדו בתנאים הנדרשים בצוואתו. קק"ל התחיייבה במסגרת ההסכם לנהל את כספי העזבון בקרן כספית נפרדת.
7. סבם של התובעים, ישראל אאורבך ז"ל, היה אחיין של המנוח, עלה לישראל ובשנת 1928 התיישב עם משפחתו במקרקעין. תחילה החתימה קק"ל את מר אאורבך ז"ל על חוזה זמני ל-3 לשנים, ועם סיומו נערך בין הצדדים ביום 10.7.32 חוזה חכירה ל-49 שנה (להלן: " חוזה החכירה המקורי"). במסגרת חוזה החכירה המקורי נוסף למקרקעין שטח נוסף של 5,975 מ"ר, שהיוו יחד חלק מחלקה 35 בגוש 6412 (להלן: " השטח הנוסף"). בנוסף לישראל אאורבך ז"ל עלו לארץ ישראל באותה תקופה בני משפחה נוספים שהתיישבו גם הם בקרקעות שנקנו בכספי עזבון המנוח. גם בני המשפחה הנוספים הוחתמו על חוזי חכירה עם קק"ל.
8. ביום 11.4.48 נחתם שטר תיקון חוזה חכירה חקלאי בין קק"ל ליורשיו של מר אאורבך ז"ל: גב' בינה אאורבך-אמסטר, אמם של התובעים, ומר דוד אאורבך, דודם של התובעים, במסגרתו הועברו להם זכויות החכירה במקרקעין. מחצית הזכויות במקרקעין נרשמו על שם אמם של התובעים ומחציתם השנייה על שם דודם של התובעים. במסגרת שטר זה בוטלה בהסכמה זכות החכירה בשטח הנוסף.
9. ביום 10.4.91, לאחר מותה של אם התובעים, נרשמו התובעים כבעלי זכות החכירה במחצית הזכויות במקרקעין, במקום אמם.
10. בשלהי שנת 1995 הוגשה בקשה לפירוק השיתוף במקרקעין בבית משפט השלום בתל-אביב (ת.א. 80141/95), על ידי מנהל העזבון של דוד אורבך, בעל המחצית השנייה של זכויות החכירה במקרקעין, נגד התובעים. ביום 22.4.07 הורה בית המשפט על פירוק שיתוף במקרקעין בדרך של חלוקה בעין ותשלומי איזון בין עזבון המנוח דוד אאורבך לבין התובעים.
11. לטענת התובעים, בעקבות דרישות המינהל לתשלומים כתנאי להסכמתו לחלוקת המקרקעין בעין, דרישות בלתי מוצדקות לדעתם, הגישו תובענה זו ביום 11.5.09, שבה הם עותרים לסעד הצהרתי שיורה כי בניגוד לרישום הזכויות במקרקעין כיום, לפיו התובעים הם החוכרים של מחצית הזכויות במקרקעין, התובעים הם הבעלים של מחצית זכויות אלה. לחילופין עותרים התובעים, להצהיר כי הם זכאים לנהוג במקרקעין מנהג בעלים. לחילופי חילופין מבקשים התובעים, להצהיר כי חוזה החכירה המקורי תקף על כל תנאיו וסעיפיו.
עיקר טענות הצדדים
טענות התובעים
12. לטענת התובעים, המנוח התכוון בצוואתו כי קק"ל תרכוש בכספו קרקעות עבור בני משפחתו בארץ, וכי בני המשפחה יהיו הבעלים של הקרקעות. לטענתם, קק"ל קיבלה את כספי המנוח כנאמנה עבור הנהנים, שביניהם ישראל אאורבך ז"ל - סב התובעים, ולפיכך הם למעשה הבעלים של המקרקעין. התובעים טוענים כי ניתן ללמוד זאת מלשון הצוואה, מההסכם שנערך בין מנהל עזבון המנוח ישראל רוזנבלום ז"ל ובין קק"ל, וכן ממכתבים ומסמכים של קק"ל שבהם הודתה, לטענתם, בקיומה של נאמנות לטובת בני המשפחה.
13. התובעים טוענים כי ההסכם שנערך בין מנהל עזבון המנוח ובין קק"ל הוא למעשה שטר נאמנות שנועד להוציא לפועל את תפקידה של הקק"ל כנאמנה ליתרת העזבון, וכנגזרת מכך - למקרקעין שתרכוש עבור בני המשפחה.
14. עוד טוענים התובעים כי בחינת מסמכים הנוגעים להתיישבות בני המשפחה בקרקעות שנרכשו על-ידי הקק"ל בכספי המנוח מלמדת כי לא זו בלבד שהמנוח התכוון שהקק"ל תהיה נאמנה לצורך רכישת הקרקעות, אלא אף קק"ל ראתה עצמה ככזו.
15. התובעים טוענים כי למרות שבהתאם לנספח לצוואה, קק"ל אמורה הייתה להעביר לישראל אאורבך ז"ל זכויות בעלות במקרקעין, החתימה אותו הקק"ל בשנת 1932 על חוזה חכירה רגיל. טעות זו, לטענתם, הובילה לשרשרת חוזי חכירה מוטעים עליהם הוחתמו בני המשפחה.