1. גופתו הירויה של המנוח מ.פ ז"ל (להלן: המנוח) נמצאה בדירתו השכורה. לידו נמצא אקדח שנתנה לו הנתבעת 5 (להלן:
עמישב), שהעסיקה אותו כשומר. התובעת היא בתו, יורשתו והתלויה בו. היא טוענת שהוא שלח יד בנפשו והנתבעים חבים בשל כך בנזיקין. כשנה וחצי לפני מותו, ניסה המנוח להתאבד, טופל ואושפז בבית החולים איכילוב. התובעת סבורה שהרופאים היו חייבים לדווח על מצבו לרשויות שהיו חייבות למנוע ממנו לשאת נשק וכך היתה נמנעת התאבדותו. בשל פרטי רשלנות שונים נתבעו כאילו היו גופי נפרדים הנתבעים 1-4, כולם חלק מאישיות משפטית אחת - מדינת ישראל.
עמישב בוטחה ע"י צד ג' (להלן:
שירביט), ושלחה לה הודעת צד ג'.
האם המנוח התאבד?
2. הבסיס לתביעה היא הטענה שהמנוח התאבד, אלא שאין קביעה רשמית כלשהי שכך קרה והתובעת גם לא ביססה את טענתה על חוות-דעת. המנוח עבד כמאבטח למרות שכנראה הוכשר כמהנדס תוכנה. בשנת 2000 נולדה לו בת וכעבור שנתיים הוא התגרש, בתו (התובעת) נשארה במשמורת גרושתו ונקבעו הסדרי ראיה ומזונות. למרות שדירת המגורים נותרה בבעלות הגרושה הותר למנוח לשהות שם עוד זמן מה אחרי הגירושין. לאחר זמן הוא התבקש לעזוב, עזב וניסה להתאבד ביום 3.9.02. הוא היה אז מובטל. הוא אושפז בבית החולים איכילוב במחלקה הכירורגית תוך קבלת ייעוץ פסיכיאטרי ושוחרר ביום 5.9.02 להמשך טיפול מחוץ לבית-החולים ולהמשך מעקב פסיכיאטרי בקהילה. לא ידוע אם ניסה לקבל טיפול פסיכיאטרי אך נראה שבפועל הוא לא קיבל אותו. ביום ראשון 1.3.04 נמצאה גופתו בדירתו השכורה לאחר שגרושתו החלה לחפש אותו כשלא הגיע לאסוף את בתם בסוף השבוע, ללא הודעה. ביום חמישי הקודם לא הגיע לעבודה. נציג המעביד צלצל אליו והמנוח אמר שהוא חולה. ביוזמת גרושתו הצטרף אליה נציג המעביד לתחנת המשטרה ביום ראשון כדי לנסות ולאתר את כתובתו. הם היו בדירת המנוח כשנמצאה גופתו. בדו"ח אירוע שכתבה פקד אילנה לוי נכתב שאין חשד לפלילים ושהממצאים בזירה הצביעו על התאבדות.
3. התובעת טוענת, בהתבסס על דו"ח המשטרה
, שכל הראיות מצביעות על התאבדות. היא שוללת תסריטים חלופיים: בהעדר חומרי ניקוי, למשל, נשללת לדעתה האפשרות שהמנוח נהרג בתאונה כשניקה את נשקו. גופת המנוח לא נותחה אך נבחנה חיצונית. לדעת התובעת פצע חדירת הקליע מוקם בדיוק במרכז הסנטר בזווית שיכולה ללמד רק על התאבדות. ההסתברות לפציעה כה מדויקת בתאונה סתמית אפסית. ביום 4.3.03 כתבה
עמישב למחלקת רישוי כלי יריה והודיעה שהמנוח התאבד. מר דובנוב, עובד
עמישב, העיד שהמשטרה הודיעה לו שהמנוח התאבד והוא הוזמן ליטול את נשקו מהתחנה. לדעת התובעת קשורים הנתבעים באמירות אלה.
4. הנתבעים טוענים שכלל לא הוכח שהמנוח התאבד. משפחתו ויתרה על נתיחה שלאחר המוות וחסמה את הדרך להוכחת סיבת המוות. בחווה"ד הפתולוגית נכתב: "
על סמך בדיקה חיצונית בלבד לא ניתן לקבוע את סיבת המוות. כדי לקבוע את סיבת המוות היה צורך לבצע נתיחה". נטען שדו"ח פקד אילנה לוי אינו חוו"ד מקצועית, אלא התרשמות בלבד ומחברתו לא העידה. גם גרושת המנוח לא סיפקה מידע רלבנטי מכלי ראשון: היא לא היתה עדה לאירוע, וגם לא לתהליך הנפשי שקדם לו. ספק אם ראתה את המנוח בחודשי חייו האחרונים, והיא אף לא ידעה היכן הוא גר. אף שהיא נכנסה לדירה יחד עם המשטרה עם פריצת הדלת, גרסתה לוקה: היא טוענת שהמנוח ישב ירוי וערום על הכיסא אך בדו"ח הנתיחה כתוב שהוא לבש תחתונים ומכנסיים קצרים. לבסוף, היא הודתה שראתה אותו רק מרחוק. אמרות שונות שצוטטו אינן "הודאה" שכן מי שאמר אותן יכול היה לכל היותר להביע דעה לא מושכלת או שמועה ונותני האמרות אינם יכולים "להודות, בעובדה שכלל אינם יודעים. אם המנוח העידה במשטרה וסברה שהוא נרצח ולא התאבד, שכן הוא היה במצב רוח מצוין לאחרונה ומעולם לא דיבר על התאבדות "גם לא כשחתך את הורידים". גם היא לא העידה במשפט. עוד ציינו הנתבעים שהמנוח לא נקבר מעבר לגדר בית הקברות בחלקה שיועדה למתאבדים וזו ראיה נסיבתית דווקא לכך שהוא לא התאבד.
5. בבואנו להעריך את סיבת מותו של המנוח ראוי לסלק משיקולינו אמרות והתנהגויות המצביעות על -כך שאנשים שונים "האמינו", או "חשבו" שהואח התאבד. כל עוד לא ידוע מה הבסיס שהיה להם לאותה "אמונה", אין לעצם קיומה כל ערך ראייתי. ספקולציות ושמועות אינן ראיה. ראיה ישירה - אין. ראיות עקיפות יש לא מעט ועליהן תתבסס ההכרעה.
6. על מצבו הנפשי של המנוח יש מעט מידע. בגיל צעיר יחסית הוא נפלט מעיסוקו כמתכנת מחשבים, משפחתו התפרקה, הוא איבד את ביתו. על רקע זה, הוא ניסה להתאבד ביום 3.9.2003. אחר-כך הוא מצא עבודה כמאבטח, אך לא ברור עד כמה שבו חייו למסלול תקין: בעוד שידוע שהוא ביקר את בתו, גרושתו אפילו לא ידעה היכן הוא גר (ואולי גם לא ידעה שהוא מחזיק נשק) ולא הובא כל מידע על קשרים חברתיים כלשהם שלו. אין גם ראיה בנוגע למצבו הנפשי בזמן הסמוך למותו. אין עד ששמע ממנו התבטאויות המלמדות על דכדוך או על כוונה להתאבד. לעומת זאת יש ראיות עקיפות לכך ש"משהו" לא היה כשורה לפחות כמה ימים לפני שמת, שכן הוא חרג מפעילויות השגרה שלו. הוא לא הגיע לעבודה, בלי לדווח למעביד על העדרותו ואמר שהוא "חולה" רק כאשר המעביד צלצל אליו. הוא גם לא הגיע לראות את בתו, כפי שהוסדר וגם זאת בלי שצלצל להודיע או להסביר.
7. השוטרים שפרצו לדירת המנוח לא סברו שמדובר באירוע פלילי אלא בהתאבדות. זהו תיעוד מזמן אמת של התרשמות ספונטנית ע"י משקיפים מנוסים ואחראיים המבינים את חשיבות הדיווח. רק מקצת מהסיבות להתרשמותם תועדו, אך משקלה נראה גדול יחסית. גם המעט שתועד במפורש, מחזק רושם זה. לא נמצאו בדירה סימני פריצה. ליד הגופה נמצא אקדחו של המנוח, "רכוש מבוקש". שספק אם עבריין מזדמן היה מותירו שם. אין כל ראיה שלמנוח היה אויב, או שהיה מאוים. אין סיבה לחשוד שבוצע רצח. גם האפשרות שהמנוח נהרג בתאונה אגב ניקוי נשקו, בתאונה, לא סבירה. ליד הגופה לא נמצאו אמצעי ניקוי.
8. במנוח לא בוצעה נתיחה שלאחר המוות. זה לא נבע מהחלטה של התובעת ולא עליה לשאת בתוצאות הנזק הראייתי, ככל שנגרם. רופא בדק את הגופה בדיקה חיצונית. בזהירות הולמת הוא ציין שלא ניתן לקבוע את סיבת המוות ללא ניתוח. הכוונה היא כמובן, לתהליך הגופני המדויק שגרם למוות. עם זאת, הממצא הגופני הבולט ביותר היה חור כניסה של קליע אקדח באמצע הסנטר וחור יציאתו במצח. בהעדר ממצאים רלבנטיים אחרים, מסתמנת סבירות גבוהה מאד שהמנוח מת מפגיעת יריית אקדח שניתן לו לשם עבודתו.
9.לשם הכרעה בהליך זה, ניתן להסתפק בכל אלה כדי להגיע למסקנה שסביר ביותר שהמנוח שם קץ לחייו ביריית אקדח. האם נושא מי מהנתבעים בחבות בשל כך?
אחריות רופאי בית-החולים איכילוב
10. הטענה המרכזית של התובעת נוגעת לאירועים שקרו כשנה וחצי לפני ההתאבדות בבית-החולים איכילוב. אף שהלוז של טענתה הן טענות בתחום בריאות הנפש היא לא הגישה חוות-דעת רפואית התומכת בטענותיה. כפי שיפורט להלן, ניתן להתקדם בבירור טענות אלה כברת דרך מסויימת גם בלי להעזר בחוות-דעת של מומחים, אלא שהתובעת הרחיקה לכת הרבה מעבר לכך - וכאן כשלה.
11. לטענת התובעת היה על הצוות הרפואי לדווח לרשויות על ניסיון ההתאבדות של המנוח בשנת 2002 ועל מסוכנותו לעצמו. התובעת טוענת שההחלטה להציב שמירה ליד מיטתו מלמדת שהצוות המטפל סבר בזמן אמת שהמנוח מסוכן לעצמו. לו היה בית החולים מדווח למשרד הפנים, לא היה ניתן למנוח רישיון לנשיאת נשק וההתאבדות הייתה נמנעת. התובעת טוענת שחובת הדיווח חלה על כל עובד בתחום בריאות הנפש שטיפל במנוח בין אם טיפל בו במישרין או "רק" כיועץ למי שטיפל בו. לפי נהלי בית החולים, כל שהיה דרוש לשם הדיווח הוא מילוי ומשלוח טופס הודעת מטפל.
12. הנתבעים טוענים שלאחר ניסיון ההתאבדות בשנת 2002 נמצא שהמנוח לא היה מסוכן לעצמו ולאחרים. הוא אושפז במחלקה כירורגית ולא במחלקה פסיכיאטרית, אף שהצוות המטפל נועץ בפסיכיאטרים. ביום קבלתו נבדק המנוח על ידי פסיכיאטר שזהותו לא התבררה שקבע כי "
אין צורך בשמירה". ד"ר ראול ליפניק כתב למחרת "
כעת אין סבירות למעשה אובדני. אין צורך בשמירה צמודה". למרות זאת, החליט ד"ר איגור פופקו מאוחר יותר להציב על המנוח שמירה אך הדבר נעשה "ליתר בטחון" למרות שלשיטת ד"ר פופקו לא הוערך המנוח כמסוכן. בנסיבות אלה, טוענים הנתבעים שלא חלה עליהן חובת הדיווח כלל.
13. הנתבעים מסתמכים על עדויות ד"ר פופקו וד"ר ליפניק שהמנוח היה במצוקה כלכלית ואישית אך
לא סבל מכל תחלואה נפשית. זהות העובד הסוציאלי שלפי המלצתו הוצבה השמירה לא הובררה והוא לא העיד. התובעת טענה שהייעוץ לא היה תקין לאחר שהוכח כי המנוח לא שלט בעברית וטופל בתחילה על ידי פסיכיאטר שאינו דובר רוסית, אלא שד"ר פופקו כן דיבר רוסית וד"ר ליפניק הסיק מהרישומים שלא נתקל בבעיית קומוניקציה עם המטופל. בבוקר יום 5.9.02 נבדק המנוח שוב על ידי ד"ר ליפניק שמצא שהוא יכול להשתחרר לביתו במצב נפשי מניח את הדעת. בטופס השחרור נכתב שעליו להמשיך בטיפול פסיכיאטרי אמבולטורי. זהו טיפול וולונטרי שלא ניתן לכפותו והמנוח מעולם לא קיבל אותו. ד"ר ליפניק העיד במפורש שאילו סבר בזמן אמת שהמנוח מסוכן לעצמו, היה פועל לאשפוזו הכפוי בבית חולים פסיכיאטרי.
14. הנתבעים מסתמכים גם על עדות פרופ' שרייבר, מנהל המערך הפסיכיאטרי בבית החולים, שהחובה לדווח חלה על הרופא המטפל ואילו הפסיכיאטרים שראו את המנוח לא נתנו לו "טיפול" אלא נתנו "ייעוץ" לרופאים שנתנו את ה"טיפול". פרופ' שרייבר הכין מאוחר יותר נוהל לדיווח על אנשים שנשקפת מהם מסוכנות לעצמם או לסביבתם ובו הבחין בין רופא מייעץ, לרופא מטפל במחלקה, שעליו מוטלת חובת הדיווח (ולמען הסר ספק: נוהל זה לא היה בתוקף בעת האירועים שעליהם נסבה התביעה). התובעת סבורה שהאבחנה בין "רופא מטפל" ל"רופא מייעץ" היא מלאכותית. פרופ' שרייבר העיד גם, שלא כל ניסיון לפגיעה עצמית מצביע על "ניסיון אובדני". לפעמים אנשים פוגעים בעצמם כאמצעי למשוך תשומת לב ולאו דווקא משום שהם רוצים למות. זה הזמן להזכיר שהוא לא העיד כמומחה, אף שתוכן דבריו חורג מעדות עובדתית. דומה שכאשר רופאים מעידים הדבר כמעט בלתי נמנע, אך במקרה זה, מדגים הדבר לקוי בסיסי בדרך שבה ניהלו בעלי-הדין את התביעה: ענין שכולו בתחום המומחיות הרפואית בורר בלי שניתנו בו חוות דעת רפואיות. גם ד"ר פופקו העיד בעניינים המערבבים עובדה ודעה מקצועית כשסיפר שהדיווח על מסוכנות נעשה במשורה ובזהירות, תוך ניסיון להעריך את מכלול נסיבות חייו של המטופל ומחשש של "נבואה המגשימה את עצמה".
15. הנתבעים טוענים שממד הזמן, חלוף שנה וחצי בין הטיפול בספטמבר 2002 להתאבדות במרץ 2004, מנתק כל קשר סיבתי בין פגם שאולי נפל במעשיהן לבין התאבדות המנוח. פרופ' שרייבר העיד כי מניסיונו, מי שנחוש בדעתו למות ימצא דרך לעשות זאת, בין אם בידו אקדח ובין אם לאו. המנוח מעולם לא אובחן כחולה נפש ונסיבות חיים אומללות דחפו אותו להתאבד. גם גרושתו של המנוח, רופאה במקצועה, לא העריכה שהוא מסוכן ולא דיווחה לאיש על חשש שיפגע בעצמו.
דיון בטענות הצדדים
16. טענת התובעת מבוססת על סעיף 11א חוק כלי היריה, תש"ט-1949 המטיל על הגורם המטפל באדם שעשוי להתגלות כמסוכן לעצמו או לאנשים אחרים בסביבתו חובת דיווח למנהל משרד הבריאות. הסעיף התקבל בתיקון מס' 12 ביום 11.1.2001 ונכנס לתוקף חצי שנה לאחר מכן: