בפני תובענה להשבת דמי ארנונה, ששולמו ביתר בשל, כך נטען, סיווג לא נכון.
כתב התביעה המקורי התייחס לסך של 71,532 ש"ח. בהחלטה מיום 8.3.11 נקבע, שחלה התיישנות על כל תשלום שבוצע על ידי התובעים עד ליום 21.12.2001. לפיכך, נותר סך (קרן) של 24,094 ש"ח.
מבחינה עובדתית, אני מקבל את גרסת התובעים, המפורטת להלן. גרסת התובעים נתמכת בתצהיריהם של תובע 1 ותובע 2 ובמסמכים שהוגשו. מאידך, העדה היחידה מטעם הנתבעים, העידה על פי המסמכים והנהלים בלבד.
התובעים מחזיקים בדירת מגורים בת 4 חדרים בתל אביב. התובעים השתמשו בדירה למגורים ולעסקים: סוכנות ביטוח - חדר אחד, בית תוכנה - חדר אחד ומגורים - שני חדרים. בשנת 2000 אחד החדרים ששימש למגורים עבר לשמש את בית התוכנה והתובע 1 (להלן -
התובע) הודיע על כך לנתבעת, מיוזמתו.
בעקבות הודעת התובע, ערכה הנתבעת מדידות בדירה והגדילה את השטח לחיוב הארנונה "שלא למגורים". התובעים הגישו ערר ביחס לחלוקת השטחים בדירה (
ת/1) והגיעו להסכם פשרה, שקיבל תוקף של החלטה ביום 6.4.2005 (נספח א'1 לתצהיר התובע) והתייחס לתקופה שבין 1.1.2000 לבין 31.3.2003. בהסכם נקבע, כי השטח הכולל לעסקים יחושב כ- 68 מ"ר והשטח למגורים יחושב כ - 32 מ"ר.
התובע פנה לנתבעת ביום 10.12.2001 וטען, שאין לחייב את מלוא שטח העסקים לפי תעריף סוכנות ביטוח אלא יש לחייב חלק מהשטח כ"בית תוכנה", אשר החיוב לגביו נמוך יותר. הנתבעת השיבה ביום 13.2.2002 במכתב בו נאמר, "..
מכתבכם הועבר לאגף לחיובי ארנונה אשר יטפל בנושא ותשובה תינתן ע"י" (נספחים ב' לתצהיר התובע).
הנתבעים לא השיבו לפניית התובע עד ליום הגשת התובענה ועד בכלל.
התובע פנה לנתבעת פעם נוספת ביום 29.8.2002 ביחס לשנת 2002 וטען, שוב, שיש לחייב חלק משטח הדירה לפי תעריף של "בית תוכנה" (נספח ב'3 לתצהיר התובע).
הנתבעים לא השיבו לפניית התובע.
ביום 16.11.2003 פנה התובע שוב לנתבעת במכתב דומה המתייחס לשנת 2003 (נספח ב'4 לתצהירו).
גם למכתב זה לא התקבלה כל התייחסות מטעם הנתבעת.
התובעים הגישו ערר נוסף לגבי תקופת זמן המתחילה ביום 1.4.2003 ומסתיימת ביום 31.12.2003. בהמלצת וועדת הערר הגיעו הצדדים להסכם פשרה לגבי תקופה זו (נספח 3 לתצהיר הנתבעת). על פי ההסכמה, שקיבלה תוקף של החלטה: "...
38 מ"ר יחוייבו לפי סיווג של בית תוכנה ו- 30 מ"ר יחוייבו לפי סיווג של סוכנות ביטוח".
לטענת התובע, הוא ביקש לכלול באותו הסכם את עניין הסיווג של השנים הקודמות, אך הוועדה סברה, שהדבר אינו בסמכותה וכי על התובעים לפנות בעניין זה לבית המשפט. לפיכך, וכדי למנוע אי הבנות, נקבע במפורש בהחלטת הוועדה, לפי דרישת ב"כ התובעים ובהסכמת ב"כ הנתבעים, כי אין בהחלטה, "...
כדי לפגוע ו/או למנוע מהצדדים לפנות לערכאות המוסמכות לעניין שנים קודמות".
טענת התובע שלא ויתר על זכויותיו וכי הוסכם, שיפנה בעניין זה לבית המשפט, הוכחה על ידו. התובע נכח בדיון בפני ועדת הערר וטענתו לא נסתרה. בנוסף, לא הובא לעדות נציג הנתבעת שהשתתף בדיון בפני ועדת הערר והתובע אף לא נשאל על כך בחקירתו הנגדית. למעשה, לא נעשה כל ניסיון מסוג כלשהו על מנת לסתור את טענות התובע בעניין זה.
הנתבעת טענה בכתב ההגנה טענת התיישנות, טענת היעדר סמכות עניינית ומעשה בית דין. טענת ההתיישנות וטענת היעדר הסמכות העניינית נדונו בנפרד. הטענה הראשונה התקבלה בחלקה והטענה השנייה נדחתה (ראו החלטה מיום 8.3.2011). בית משפט השלום מוסמך לדון בתביעות השבה כספיות והנתבעת הסכימה במסגרת הדיון בוועדת הערר, שטענות התובעים יידונו בבית המשפט. בנסיבות אלה, ולאור ההחלטה הקודמת, לא ניתן לקבל טענה של היעדר סמכות עניינית הנובעת מקיומו של מסלול ייחודי לדון במחלוקות לגבי חיובי ארנונה. משהוסכם, כי התובעים יפנו לבית המשפט בשאלה שבמחלוקת וכאשר הוכח בפני שהתובעים לא ויתרו על טענותיהם, גם לא ניתן לטעון לקיומו של מעשה בית דין או שיהוי (שלא נטען בכתב ההגנה כלל).
עוד טוענת הנתבעת, שלא הוכח קיומו של "בית תוכנה" בדירה. לא ניתן לקבל טענה זו. התובעים טענו, שיש במקום "בית תוכנה" הן במכתביהם לנתבעת והן בדיונים בפני ועדת הערר. הנתבעת גם הסכימה, במסגרת הסכם הפשרה, לחייב 38 מ"ר לפי סיווג של בית תוכנה. תובע 2 הצהיר על כך בתצהירו בסעיף 5 ועדותו לא נסתרה. לטענת הנתבעת "בתי תוכנה" הם עסקים "
שעיסוקם העיקרי הוא ייצור תוכנה" (סעיף 20 לסיכומים). כך הצהיר תובע 2 (וגם תובע 1), שפיתח "
מערכת תוכנות, שנועדו תחילה לניהול סוכנויות ביטוח ולאחר מכן לניהול כללי של 'משרד ללא נייר', אשר שווקו לסוכנויות ביטוח, לחברת שונות וגם לבנקים" (סעיף 5 לתצהירו).
לאור כל האמור שוכנעתי, שבמקום התנהל "בית תוכנה" ומשכך יש לקבל את התובענה בכל הקשור להשבת הסכומים ששולמו ביתר. הנתבעת לא חלקה על חישובי התובעים ולפיכך יש לקבלם, כמפורט בסעיף 7 לסיכומי התובעים (38,2342 ש"ח).
התובעים מוסיפים וטוענים, שהנתבעת נקטה בהליכי גבייה לגבי סכום שנוי במחלוקת, כאשר הוגש ערר לגביו ולאחר משלוח מספר מכתבים לנתבעת בעניין זה (סעיף 20 לכתב התביעה, סעיף 14 לתצהיר התובע ונספחיו). התנהגות זו גרמה לתובעים עוגמת נפש והוצאות, המוערכים על ידם בסך של 10,000 ש"ח. הנתבעת מכחישה את הטענות בכתב ההגנה, באופן סתמי, אך אינה מתייחסת לטענות אלה בתצהירה. טענות אלה זכו להתעלמות גם בסיכומי הנתבעת.
לאור כל האמור ולאור הגשת הערר ופניות התובע, היה על הנתבעת, שחלות עליה חובות זהירות, הגינות ותום לב מוגברים מכוח המשפט המנהלי, להימנע מהליכי גבייה מנהלית. הנתבעת תפצה את התובעים בגין התנהלותה בעניין זה בסך של 5,000 ש"ח.
סוף דבר
הנתבעים ישלמו לתובעים סך כולל של 43,232 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום 22.12.08 ועד לתשלום המלא בפועל.
הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות משפט בסך של 5,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל