רקע
לפני מונחת תביעתו של מר גדעון סאמט, יליד שנת 1940 (להלן: "
התובע") בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, עקב רשלנותם הרפואית של הנתבעים. לטענתו, הוא הגיע לטיפול שיניים אצל פרופ' ארווין וייס (להלן: "
הנתבע 1") במרפאה לאיכות ובריאות הפה בע"מ (להלן: "
הנתבע 2") ומאחר והנתבעים לא אבחנו כיאות את סיבת כאבי פיו, התדרדר מצבו ונאלץ לבסוף לעבור ניתוח (להלן: "
הרשלנות"). פרופ' שלמה טייכר (להלן: "
הצד השלישי") ניתח את התובע וטיפל בו לאחר שהתובע ויתר על טיפוליו אצל הנתבע 1.
דיוני הוכחות התקיימו בימים: 04.03.12, 06.03.12, 11.03.12, 20.03.12, 21.03.12.
מטעם התביעה העידו: פרופ' הלפט והתובע. מטעם ההגנה העידו: הנתבע 1, ד"ר זאב רם, גב' כוכבה לוי, ד"ר אלן פרידמן, ד"ר מרק קסון. מטעם צד ג' העידו: צד ג' וד"ר אלי סימון.
טענות הצדדים
ב"כ התובע המלומד טוען כי התובע אשר סבל מבעיות בשיניו טופל תחילה על ידי הנתבעים, לאחר השתלות שביצע צ"ג טיפולו של הנתבע 1 כשל כליל. בלית ברירה, פנה התובע לטיפול ממושך ורב סבל, כולל ניתוח, על ידי ד"ר דבורה שוורץ ארד. המדובר הוא על החמצת אבחון והעדר טיפול בדלקת נרחבת, כפי שהתריע צ"ג, דלקת אשר נמשכה והתפתחה סביב שתלים שהוחדרו בלסת העליונה של התובע במהלך סדרה של טיפול שיקומי בלסת זו. היעדר אבחון וטיפול נכון גרמו להחמרת הדלקת, נסיגת עצם וכישלון של כל השתלים שהוחדרו ונפילתם בזה אחר זה. לאחר בחינת מכלול האפשרויות המליצו הנתבעים לתובע על החדרת מספר שתלים בלסת העליונה והרכבת "תותבת על" מעליהם. לאחר טיפול מכין, מוחדרים בסוף שנת 1999 על ידי צ"ג ללסת העליונה שלושה שתלים ולאחר חודשיים מוחדר שתל נוסף, גם הוא בלסת העליונה. בנוסף ובהתאם לטיפול, מוחדרים ללסת התחתונה שני שתלים נוספים לאיזון. בסוף חודש יולי 2000 ביקורת שנעשתה לימדה כי השתלים נקלטו כנדרש. ביום 02.08.00 מציין צ"ג כי קיימת דלקת סביב כפתורי ההחלמה. גם למחרת התובע עדיין סובל מדלקת נרחבת וכך גם ביום 06.08.00. ביום 14.08.00 מתחיל התובע הליך שיקומי, במרפאתם של הנתבעים, המסתיים ביום 21.11.01. בטרם הושלם הליך השיקום, נכשלו השתלים בלסת העליונה וביום 05.02.01 הוצא שתל מס' 21. השני הוצא במרפאתם של הנתבעים והשלישי מובא, במעטפה למרפאה, על ידי התובע.
בתום תהליך אבחוני ארוך נקבעה על ידי ד"ר דבורה שוורץ ארד תכנית טיפולית מתקנת, חדשה, אשר בוצעה במשותף יחד עם ד"ר יורם קרונובסקי. התהליך ארך חמש שנים, בין השנים 2004 עד שנת 2009. הצדדים חלוקים בנוגע לשאלה מי המליץ על החלופה הטיפולית שנבחרה ובוצעה על ידי הנתבע 1 ומה היא כוללת.
הנתבע בסעיף 6 לתצהירו מציין כי המלצתו הראשונית היתה על "תותבת נשלפת" פתרון אשר נדחה על ידי התובע. פתרון שכזה יכול שלא להיות כרוך בסיכון לכשל כירורגי או לכישלון של שתלים, אולם, הדבר כרוך בפגיעה באיכות חייו של המטופל. התובע רצה כי תותקן תותבת קבועה בלסת העליונה. ממשיך לטעון ב"כ התובע, כי הן הנתבעים, הן העדים והן המומחים מטעמם לא ידעו לומר בוודאות מהי הסיבה לכישלון השתלים. אולם, העריכו כי יתכן שעקב החומר הייחודי והניסיוני ממנו היו עשויים, הרגלי עישון, הרגלי צחצוח השיניים, כל אלה היו עשויים לגרום לכישלונם. המדובר בניסיון להוליך הכישלון למחוזות רחוקים שאינם קשורים לסיבת הכשל. בעניין מהות הזיהום ממנו סבל התובע במהלך החודשים אוגוסט - אוקטובר לשנת 2000, טענת הנתבעים כי לא היתה דלקת משמעותית אינה יכולה לעמוד הן מכיוון שהיא מופרכת מבחינה לוגית והן מכיוון שנוגדת רישומים מקבילים מאותה העת.
ב"כ הנתבעים המלומדים טוענים כי השתלים שבוצעו לתובע מסוגים שונים, בזמנים שונים ועל ידי מטפלים שונים, כשלו פעם אחר פעם כאשר הגורם המשותף הינו התובע עצמו, על גורמי הסיכון הקשים שהוא נושא עימו. התובע לא הזכיר כי מתוך 8 שתלים אותם שתלה ד"ר שוורץ ארד, 6 שתלים כשלו. לא ברור מדוע בחר התובע להגיש תביעתו זו דווקא נגד הנתבע 1 אשר אינו כירורג כלל, לא ביצע לתובע ולו שתל אחד והיה מהראשונים להזהירו מהסיכון אשר כרוך בשיקום על גבי שתלים. התובע טופל לסירוגין במרפאתו של הנתבע 1 עוד משנת 1993. התובע סובל ממספר לא מועט של תחלואים ואף סבל ממחלת חניכיים קשה ואובדן עצם עובר לטיפולים נשוא התביעה דנן. התובע הופנה, על ידי הנתבע 1, לד"ר זאב, מומחה למחלות חניכיים, אשר אבחן, עוד בשנת 1993, כי התובע סובל מדלקת חניכיים כרונית רבת שנים עקב עישון מאסיבי וחוסר הקפדה על היגיינה דנטאלית. הנתבע 1 הפנה את התובע להתייעץ עם צ"ג, מומחה בכירורגית פה ולסת, לבדיקת התאמה לביצוע שתלים. למרות הסיכונים אשר הוצגו לתובע על ידי הרופאים השונים, בחר לבצע תותבת הנתמכת על ידי מספר מצומצם של שתלים בקדמת הלסת העליונה. ביום 15.11.09 החדיר צ"ג לתובע 3 שתלים באזור הקדמי של לסתו העליונה וביום 30.01.00 החדיר שתל נוסף באזור. ביום 30.07.00 ביצע צ"ג חשיפה של השתלים והרכיב עליהם כפתורי החלמה. שבוע לאחר חשיפת השתלים, ביקר התובע במרפאתו של צ"ג מאחר והתפתחה דלקת סביב כפתורי ההחלמה. בביקורו האחרון, התבקש התובע לקבוע תור לביקור נוסף אך לא עשה כן והגיע למרפאה רק ביום 22.02.01. כעבור שנתיים, לאחר שהשיקום בלסתו העליונה הושלם, כשל ונעקר שתל נוסף וכעבור שנה כשל ונעקר גם השתל האחרון שהוחדר בזמנו על ידי צ"ג. בשלב זה פנה התובע לרופאים אחרים - ד"ר שוורץ ארד, מומחית בכירורגיה וד"ר יורם קורנובסקי, מומחה בשיקום, לביצוע שיקום חוזר בלסתו העליונה. ביום 30.06.04 בוצעה הרמת סינוס ורצפת האף והוחדרו 8 שתלים ללסתו העליונה והכול תחת הרדמה כללית. גם בשני השתלים שנותרו בפי התובע, נאלצה ד"ר שוורץ ארד לבצע ניתוח השתלת עצם על מנת להצילם.
בנוסף לכפירה בחבות, שלחו הנתבעים הודעת צד ג' לפיה, אם בית המשפט יחייב אותם באחריות כלשהיא יש להעביר חיוב זה לכתפי צד ג'.
צ"ג לא רק שלא שלל את האפשרות כי הדלקת אותה אבחן חלפה עד לטיפולו של הנתבע 1, אלא שהוא קבע נחרצות בעדותו כי ככל שעדיין היתה דלקת בעצם לא היתה כל אפשרות להציל את השתלים. לא ניתן אלא להסיק מעדותו של צ"ג כי גם לו היתה דלקת נרחבת, הנתבע 1 לא יכול היה, בשום אמצעי, להציל את השתלים. צ"ג הינו מומחה בתחום כירורגיית פה ולסת והוא זה אשר ביצע לתובע את ארבעת השתלים נשוא התביעה דנן. צ"ג לא סיפק לתובע הסבר הנוגע לסיכונים הכרוכים בהחדרת שתלים לאור גורמי הסיכון. על כן, לא יכולה מחלוקת כי צ"ג הינו האחראי לקליטתם הלא מוצלחת של השתלים.
ב"כ צד ג' המלומד טוען כי גם המומחה מטעם הנתבעים, ד"ר מרק קסון, הודה כי צ"ג לא התרשל (עמ' 115 ש' 2-6 לפרוטוקול). השתלים שבוצעו לתובע על ידי צ"ג, בוצעו באופן מקצועי ואין הוא נושא באחריות להיווצרות הדלקת לאחר חשיפת השתלים. התובע היה מעשן כבד ובעל היגיינה אוראלית ירודה. הוסבר לתובע כי טיפול שאינה "תותבת-על" על גדמי שורשים (החלופה הראשונה שהוצעה לתובע על ידי הנתבע 1), דורשת הוספת שתלים וכרוכה בסיכונים. התובע סירב לחלופת הטיפול הראשונה שהוצעה על ידי הנתבע 1 ולא היה מעוניין בניתוחים הכרוכים בהשתלת עצם והרמת סינוס. לבסוף הוסכם על תותבת שלמה על גבי מספר שתלים בקדמת הלסת העליונה.
תכנית הטיפול בוצעה ולתובע הושתלו 4 שתלים בקדמת הלסת העליונה. לאחר חשיפתם, ביום 30.07.00, התפתחה דלקת נרחבת סביב השתלים ומאז התובע לא שב למרפאתו של צ"ג. התובע המשיך את טיפוליו אצל הנתבע 1 ואצל השיננית, גב' כוכבה לוי. במהלך השנים 2001-2004 נפלו 4 השתלים בלסת העליונה. לא הוכח כי, במצב בו היה התובע נתון בשנת 2000, לא ניתן היה לבצע את השתלים. באשר לטיפול בדלקת שניתן לתובע על ידי צ"ג, היה הטיפול הנדרש והמקובל ובצדק אין גם בחוות הדעת הרפואיות מטעם הנתבעים טענה כלפי צ"ג על שלא טיפל כראוי בדלקת. ככל שמדובר שהדלקת הופיעה לאחר חשיפת השתלים וטופלה על ידי צ"ג, נרפאה, הרי שלא היה צורך בהמשך טיפול בדלקת וניתן היה להמשיך בהליך השיקום. וככל שמדובר באפשרויות אחרות, שהנתבע 1 לא אבחן את הדלקת ולמרות זאת לא הפנה את התובע לצ"ג הרי שאין לנתבע 1 להלין אלא על עצמו ובכל מקרה אין לייחס לצ"ג אחריות כלשהי.
במכתבו של צ"ג מיום 30.07.00 לא מופיע מאום לגבי שיקום ואין בו אישור לנתבע 1 להתחיל את תהליך השיקום. המכתב נשלח במטרה ליידע את הנתבע 1 כי החלק הכירורגי שבתכנית הטיפול השיקומית בוצע, ועל מנת לוודא כי המשקם ידאג להזמין את המטופל להמשך טיפול. ד"ר פרידמן, המומחה מטעם הנתבעים, מודה (עמ' 93 ש' 19-22 לפרוטוקול) כי גם אם הדלקת היתה מאובחנת על ידי הנתבע 1, לא ניתן היה לעשות דבר להצלת השתלים וכך אישר גם ד"ר קסון בעדותו (עמ' 117 ש' 15-21 לפרוטוקול). נראה אם כן, שלא ניתן היה לעשות דבר כדי להציל השתלים, עם הופעת הדלקת. בנסיבות המקרה, משאין מחלוקת כי הנתבע 1 או מי מהרופאים האחרים אינו נושא באחריות להופעת הדלקת ומשהמומחים מטעם הנתבעים מסכימים כי לא ניתן היה להציל את השתלים, הרי שלא מתקיים קשר סיבתי בין המעשים ו/או המחדלים הנטענים כשלעצמם המיוחסים לצ"ג לבין נזקו הנטען של התובע. יתירה מזאת, כבר בעת שפנה התובע, בשנת 1999, לנתבע 1 לקבלת תכנית טיפול לשיקום הלסת העליונה, לא ניתן היה לבצע שתלים באזורים האחוריים של הלסת מבלי לבצע הרמת סינוס לעיבוי רמת העצם. פרופ' הלפט, המומחה הרפואי מטעם התובע, אישר בעדותו (עמ' 35 ש' 21-23 וגם בעמ' 17 ש' 26-27 לפרוטוקול) כי חלופת הטיפול השלישית שהוצעה לתובע, אשר כללה הרמת סינוסים עם 6-7 שתלים, היא חלופת הטיפול שבוצעה לבסוף על ידי ד"ר שוורץ ארד. ממשיך לטעון ב"כ צ"ג לעניין אשם תורם של התובע, כי אין חולק שבעיית ההיגיינה האוראלית הירודה ממנה סבל התובע תרמה לאובדן השיניים בלסת העליונה ולנפילת השתלים שבוצעו הן על ידי צ"ג והן על ידי ד"ר שוורץ ארד
"אני הייתי הולך לבראשית, בעיית ההיגיינה האוראלית אחראית בראש ובראשונה לאבדן השיניים הטבעיות, אח"כ לשתלים שנעשה בשלב ראשון ואח"כ לאובדן של השתלים בשלב הבא." (מתוך עדותו של ד"ר סימון בעמ' 82 ש' 8-10 לפרוטוקול). על כך העיד גם פרופ' הלפט, כי העישון וחוסר ההיגיינה האוראלית יכולים להיות הסיבות להופעת הדלקת (עמ' 14 ש' 8-10 לפרוטוקול).
בסיכומי התשובה כפר התובע בטענת הנתבעים שכישלון השתלים בלסת העליונה איננה קשורה לדלקת ממנה סבל התובע אלא לגורמי הסיכון שלו. מעבר לשתלים בלסת העליונה, אשר כשלו, הוחדרו לתובע ע"י הנתבע 1 שני שתלים בלסת התחתונה לאיזון. שתלים אלו הותקנו במהלך התקופה בה הוחדרו השתלים בלסת העליונה והם היו עשויים מאותו חומר. אולם, בלסת התחתונה לא התגלתה דלקת אשר היא זו שגרמה לכישלונם של השתלים בלסת העליונה. השתלים שהוחדרו על ידי הנתבע 1 בלסת התחתונה שרירים וקיימים עד ליום זה. משכך לא הגיוני שגורמי הסיכון של התובע דילגו על אותם השתלים מאותו החומר שבלסת התחתונה.
משכך המסקנה המתבקשת היא שלא היה באף אחד מגורמי הסיכון של התובע בכדי להשפיע באמת על סיכויי הקליטה של השתלים. דווקא הטיפול של ד"ר שוורץ ארד לימד כי כל גורמי הסיכון כביכול הינם חסרי משמעות.
דיון והכרעה
לשם הטלתה של חבות בנזיקין בגין רשלנות רפואית כלפי מטופל, יש להוכיח קיומם של יסודות העוולה, לפי סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח -1968: חובת זהירות מצד המזיק כלפי הניזוק, הפרתה של החובה ונזק הנוצר כתוצאה מההפרה האמורה. יסודות העוולה שזורים זה בזה:
"35.
עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות
—
הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.