1. בתאריך 8.6.2000 נחתם בין התובע לבין סקוטר ויטלי ואירנה (להלן: "הלווים") הסכם הלוואה, לפיו הלווה התובע ללווים סך של 371,000 ש"ח לצורך מימון רכישתה של דירה (להלן: "הדירה") כנגד שיעבוד הדירה לטובת התובע. סכום ההלוואה הורכב ממספר הלוואות, חלקן מענקים מותנים, כמפורט בהסכם ההלוואה, נספח א' לכתב התביעה.
הנתבעות שימשו ערבות להלוואה.
2. כתב הערבות נחתם על ידי הנתבעת 2 ביום 12.6.00 (ת/2) ובהתאם להוראות המעבר שנקבעו בחוק הערבות (תיקון מס' 2), התשנ"ח-1997, חל עליו התיקון.
בכתב התביעה, נטען כי הנתבעים חבים ביחד ולחוד על פי הדין החל במועד בו נחתמה הערבות, אך בתצהיר עדותו הראשית של עד התביעה, חיים זילבר (להלן: "תצהיר זילבר") תוקנה הטעות ונכתב כי סכום התביעה נגד הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") הינו 150,000 ש"ח, חלקה היחסי בסכום התביעה (ראו גם עדותו בעמוד 26 לפרוטוקול שורות 25-30).
3. בשנת 2002 חדלו הלווים לפרוע את תשלומי ההלוואה. בדיקת התובע העלתה כי בתאריך 22.3.02 עזבו את הארץ ולא שבו אליה מאז.
ביום 4.6.03 נפתח תיק הוצאה לפועל לשם מימוש השעבוד שהוטל על הדירה, בגין חוב הפיגורים בלבד, בסך 18,831 ש"ח (מספר התיק 13-03499-03-8).
ביום 17.6.03 מונתה באת כח התובע, עו"ד ברלינר ככונסת נכסים לשם מכירת הזכויות בדירה.
ביום 21.1.09 נמכר הנכס לה"ה עווד תמורת סך של 153,000 ש"ח באישורו של ראש ההוצאה לפועל. הרוכשים שילמו סכום נוסף של 15,000 ש"ח בשל איחור בתשלום התמורה.
4. לטענת התובע, לאחר מכירת הדירה, נותרה יתרת חובם של הלווים לבנק 470,000 ש"ח נכון ליום 1.10.10. ביום 28.11.10 הוגשה תביעה זו נגד הערבות. מטעמי אגרה, הועמדה התביעה על סך 300,000 ש"ח.
בתאריך 27.4.11 ניתנה לנתבעת רשות להתגונן.
דיון
התיישנות ומיצוי הליכים
5. לטענת הנתבעת התביעה נגדה התיישנה, לאור לשונו של סעיף 7(ב) לחוק הערבות התשכ"ז - 1967 (להלן: "החוק") הקובע כי אם התיישנה תביעה נגד החייב הרי שהתיישנה אף נגד הערב.
6. המחלוקת בין הצדדים נסבה על מועד תחילת מרוץ ההתיישנות, היינו מועד היווצרות העילה. לטענת הנתבעת, נולדה עילת התביעה נגדה לכל המאוחר במועד עזיבת הלווים את הארץ, היינו ביום 22.3.02. לחלופין, טוענת הנתבעת כי אף אם יקבע כי המועד הקובע לעניין היווצרות העילה הינו מועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל, הרי שאף מאותו מועד ועד למועד הגשת התביעה חלפו למעלה משבע שנים.
הנתבעת סומכת ידיה על פסק הדין בעניין וויליאמס (ד"נ 32/84
וויליאמס נ' בריטיש בנק פ"ד מד(2) 265) בו נפסק כי מועד התגבשות עילת התביעה הינו היום בו התגבשו סך העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החוב של החייבים העיקריים, וממועד זה מתחיל מרוץ ההתיישנות. עוד מפנה הנתבעת לפסיקה הקובעת כי אף אם בטרם הגשת התביעה נגד הערב נדרש הבנק לפעול לקבלת החלטה בדבר מיצוי הליכים נגד החייב, מוגבל הוא בתקופת ההתיישנות.
7. התובע, מפנה לפסק הדין המנחה בסוגיה, ממנו עולה כי המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות של תביעה נגד ערב מוגן הינו מועד מתן "אישור מיצוי הליכים" על ידי ראש ההוצאה לפועל.
ראו: רע"א 8688/07
יהושע רובין נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (20.12.10).
במקרה דנן, מאחר שהלווים עזבו את הארץ לצמיתות, לא ניתן היה לקבל אישור מיצוי הליכים בעניינם, וממילא בהתאם לסעיף 27(ב)(1) לחוק, במקרה שהחייב עזב את הארץ לצמיתות לא חל ס"ק (א) בדבר אישור מיצוי הליכים. הסייג, הפוטר את הבנק מהמצאת אישור מיצוי הליכים, לא יחול במקרה שהחיוב מובטח במשכנתא, אלא אם קבע בית המשפט או ראש ההוצאה לפועל כי נעשו מאמצים סבירים לאיתור החייב או למימוש המשכנתא.