לפני תביעת הורים של אדם שנהרג כתוצאה מירי בשוגג ביום 6.6.96, ואחיו שנפגע בזרועו ובחזהו באותו אירוע. התובעים טוענים כי הנתבעת אחראית לשפות אותם על נזקיהם, כמפורט להלן.
הרקע העובדתי
1. במסגרת פעולתה במלחמה בטרור, ולשם הגנה על אזרחיה, נוקטת המדינה בפעולות ביטחוניות, חלקן גלויות וחלקן סמויות. כחלק ממלחמה זו, ועל סמך מידע מודיעיני חסוי, נקטה משטרת ישראל בלילה שבין 5.6.96 לבין 6.6.96 בציר ראס אל עמוד, סמוך לנחל קדרון, מגוון פעולות לשם מעצר מבוקשים.
אחת מאותן הפעולות היתה מארב אשר בוצע על ידי כח מסוערב של לוחמי משמר הגבול, ברכב מוסווה, שאמור היה להיטמע במקום כאחד הרכבים המקומיים באיזור:
"המטרה הייתה להחנות רכב תמים עם חלונות סגורים שלא יעורר חשד ושאף אחד לא יבוא וינסה להציץ לתוך הרכב כי היו בתוכו לוחמים". (לוחם 77 בעדותו מיום 29.7.04, עמו' 53 לפרוטוקול).
המארב הוצב באותו לילה, בשל ידיעות מודיעיניות כי חוליית מחבלים מסתובבת באיזור, והיא מונה שלושה אנשים:
"זה היה בתקופה שתפסו את חסאן סליימה והוא העיד שהחוליה שלו מעזה מסתובבת באיזור ראס אל עמוס. החולייה מונה שלושה אנשים". (לוחם 77 בעדותו מיום 29.7.04, עמו' 53 לפרוטוקול).
נהג רכב המארב שישב בצפייה לאיתור המבוקשים, הבחין בשלוש דמויות חשודות המתקרבות אליהם בחשאי, כאשר אחת הדמויות אוחזת בידה חפץ ארוך שלטענת מי מהעדים נחשד ככלי נשק. הדמויות המשיכו להתקרב אל עבר הלוחמים, באופן שלטענת הנתבעת עלול היה לחשוף אותם ולסכן את חייהם. גם התובעים וגם הלוחמים העידו שהמנוח הציץ לתוך הרכב. משהציצו הדמויות אל תוך הרכב, קרא הלוחם קריאת אזהרה:
"ואז הבן שלי דאוד עקף אותי והלך לפני ואיך שהגיע למול הדלת של הנהג, הדלת שמאלית קדמית של הטרנזיט, מישהו צעק, כנראה הנהג, "עצור" בעברית, לא בערבית, ומייד הנהג ירה דרך החלון". (הודעת התובע במח"ש, ת/4, עמ' 2 ש' 3-4).
למרבה הצער, התברר בדיעבד, כי אותן "דמויות חשודות" לא היו אלא דיירי בניין סמוך וכי עקב הירי נהרג דאוד שוויקי ז"ל (להלן: המנוח), בנם של התובעים, ונפצע אחיו, מוחמד שוויקי.
העברת נטל הראיה
2. התובעים (להלן: "התובע", "התובעת" - בהתאמה), מבקשים לקבוע כי השוטרים שהיו בזירת הארוע התרשלו, וכי נטל ההוכחה והשכנוע מוטל על הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה ולא גרמה לנזק הנטען.
בסיכומיהם טוענים התובעים כי יש להעביר את הנטל להוכיח כי לא היתה רשלנות מצד הנתבעת אל כתפיה (סעיף 41 לפקודת הנזיקין). התובעים לא הצביעו על נזק ראייתי כלשהו המצדיק להעביר את הנטלים כמבוקש.
מכל מקום, בנסיבות המתוארות לעיל, אין מקום להעברת הנטל על כתפי הנתבעת באשר על התובעים ליתן הסבר לנוכחותם שם לאור טענות הנתבעת בדבר תנועותיהם החשודות, ובנסיבות המקרה והזמן (02:00 לפנות בוקר).
(ראו לעניין זה, בהקשר לפגיעה מירי, ע"א 361/00
ד'אהר נ' סרן יואב ומדינת ישראל (לא פורסם), ולעניין מבחן עודף ההסתברויות המקובל להוכחת התנאים להעברת הנטל ראו ד"נ 4/69
נוימן נ' כהן, פ"ד כד(2) 229, (שם 262). בתוך כך אני דוחה את הטענה כי חלה במקרה דנן החזקה בדבר "דברים מסוכנים" בשל השימוש באקדח. לא מדובר כאן ב"עזיבה" או "מסירה" של דבר מסוכן. (ראו
רעד נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(1) 197, 208; ת"א 210/93
עזבון נאצר נ' מדינת ישראל, תק-מח 180(4), 95).
שאלת החבות
3. הנתבעת מציינת בסיכומיה כדלקמן:
"תביעה זו אינה עוסקת בנזקי המנוח ואחיו שנפצע. בשל העובדה שלא היתה מחלוקת כי המנוח ואחיו נפגעו בשל טעות בזיהוי, למרות שלא היתה רשלנות כלשהי בהתנהגות המדינה או בהתנהגות השוטר שירה, המדינה פיצתה את המנוח ואחיו. במסגרת הפיצוי האמור, קיבלו התובעים פיצוי מלא על נזקיהם כיורשיו ותלוייו של המנוח, ואף חתמו על כתב קבלה ושחרור, הלא הוא נ/2.
בתביעה הנוכחית, תובעים התובעים פיצוי בגין עגמת הנפש שגרם להם האירוע. על אף שאין חולק שהאירוע גרם לתובעים עגמת נפש, עוגמת נפש זו אינה בת פיצוי, מעבר לפיצוי שהתובעים קיבלו זה מכבר, ועל כן, ולו מטעם זה, דין התביעה להידחות".