1. תביעה כספית על סך 5,400,000 ש"ח, כפיצוי בגין נזק שנגרם לתובעים, לטענתם, על ידי הנתבעים שהרסו את המשתלה שהוקמה על ידם בשנת 2000 ביישוב אשלים (להלן: "המשתלה").
2. הישוב אשלים מצוי בשטחה של המועצה האזורית רמת נגב. הנתבע 1, מר שמוליק ריפמן, העומד בראש המועצה (להלן: "ראש המועצה"), חתם ביום 20.1.08 על צו המורה לתובעים לנקות את מגרשם ביישוב אשלים, עליו הוקמה המשתלה (להלן: "צו הניקיון", מוצג נ/4), וזאת עד ליום 20.2.08 ולהטמין את הפסולת באתר הטמנה מורשה עד ליום 1.3.08.
לטענת המועצה, משצו הניקיון לא בוצע על ידי התובעים, לא במועד הנקוב בצו ולא בכלל, היא פעלה כפי סמכותה בדין, ושכרה את נתבע 3, מר אורן אפשטיין, קבלן עצמאי (להלן: "הקבלן"), לביצוע צו הניקיון.
צו הניקיון בוצע על ידי הקבלן ביום 26.3.08, תוך כניסה למשתלה ע"י פריצת מנעול השער, הסרת השער והגדר. אין חולק, כי העבודות לא הושלמו על ידו, לאחר שהתובעת הוזעקה למקום על ידי צדדים שלישיים, ומנעה בגופה את המשך ביצוען.
3. התובעים חולקים על הצורך בהוצאת צו הניקיון. לטענתם, המשתלה על שטח של 7000 מ"ר תחומה בגדר ונעולה בשער, חלקה הגדול מוצלת ברשת צל, הייתה מתוחזקת, מטופחת ומניבה, פרי עמל של שנים ארוכות. היו בה אלפי שתילים מסוגים שונים, עצים, מערכת השקיה ממוחשבת וכן מנבטה וחממה עם שולחנות גידול לייצור צמחים. בנוסף, היו במשתלה מיכל סולר גדול שנועד להפעיל את מערכת ההסקה לחימום מים במנבטה, מיכל דשן שנועד להזין את הצמחים וכן שתי בריכות נוי וצמחי מים למכירה.
עוד טוענים התובעים, כי המשתלה הייתה משתלה מייצרת אשר סיפקה את הסחורה למשתלה אחרת שבבעלותם בקיבוץ חצרים, אמנם המשתלה לא הייתה מנוצלת כראוי בשנת 2008 בשל שנת שמיטה, אולם הסחורה הרבה שבה הייתה מיועדת לספק הזמנות עם תום שנת השמיטה.
4. לטענת התובעים המניע להוצאת צו הניקיון הוא הרצון של המועצה לשתף פעולה עם "ג'נסיס" הגובלת עם המשתלה, שעמדה מאחורי צו הניקיון, במטרה להרוס את המשתלה, לסלק את התובעים מהשטח כדי שג'נסיס תוכל להשתלט עליו ולחכור אותו מהמינהל.
5. התובעים מלינים על האופן בו בוצע צו הניקיון; לטענתם, מלכתחילה כוונת המועצה הייתה פסולה, אין המדובר בצו לניקיון פסולת אלא בצו שמטרתו האמיתית פינוי השטח; המועצה לא המתינה למועד הטמנת הפסולת הנקוב בצו (1.3.08) אלא חתמה על הוראות לקבלן בדבר ניקיון השטח כבר ביום 26.2.08; המועצה לא נתנה לקבלן הוראות מדויקות, מה גם שנציג מטעם המועצה, קל וחומר מטעם התובעים או משטרת ישראל, לא נכח במהלך ביצוע הצו.
לטענתם, הקבלן מטעם המועצה פרץ שלא כדין לשטחם, בשעות הבוקר המוקדמות, תוך שהוא עוקר את השער הכניסה למשתלה ומפרק את הגדרות שהקיפו את השטח. הקבלן פעל באופן ברוטאלי, בליווי כלים כבדים, כאשר לנגד עיניו מטרה לעקור את כל הקיים בשטח ולפנותו, ללא הבחנה בין פסולת לבין ציוד שמיש ושתילים ירוקים, כך שלמעשה כל המשתלה נהרסה כמעט לחלוטין ואיתה ירדו לטמיון 8 שנות עבודתם במשתלה. עוד נטען, כי הקבלן בזז את רכוש התובעים.
6. לגרסת התובעים, הפעולות שבוצעו על ידי הנתבעים לקו ברשלנות, תוך פגיעה קשה בקניינם, באופן המקים להם זכות לפיצוי מלא בגין נזקיהם, המפורטים בחוות דעתו של השמאי מר גלבוע. התובעים צירפו חוות דעת חשבונאית מטעם רו"ח כליף דראי.
7. הנתבעים 1-2 טוענים, כי בשלהי שנת 2007 התברר ששטח המשתלה מוחזק על ידי התובעים שלא כדין וקיימת בו פסולת רבה המהווה מפגע תברואתי. נטען, כי עובדי המועצה, ובכללם ראש המועצה, אשר ביקרו בשטח (בין היתר לאחר קבלת תלונות מצד שכני התובעים), התרשמו כי
השטח היה מוזנח מאוד, עזוב ורב מפגעים. צמחיית הפרא במקום הגיעה כדי גובה אדם והיוותה מקור סכנה של ממש לסביבה. מטעמים אלה, הוצא צו הניקיון.
עוד נטען על ידי המועצה והעומד בראשה, כי הצו בוצע בהתאם לאמור בו, מבלי לחרוג מגבולות הצורך והסבירות, ומבלי שהתובעים עתרו למניעתו או לביטולו במועדים שעמדו לרשותם. מיד כאשר התובעים הביעו התנגדות במהלך ביצוע הצו חדלה המועצה מביצועו, כך שעבודות הניקיון כלל לא הושלמו על ידי המועצה. הנתבעים אף מכחישים את הנזק הנטען על ידי התובעים, כמפורט בחוות דעתו של השמאי מר סומפולינסקי מטעמם.
8. הקבלן תומך אף הוא בגרסת המועצה. לטענתו, שטח התובעים לא שימש כמשתלה במועדים הרלוונטיים לתביעה, אלא כמחסן וכמקום להשלכת גזם.
בנוסף, טוען הקבלן כי צו הניקיון בוצע על ידו בזהירות ראויה, תוך שמירה מירבית על זכות הקניין של התובעים. לטענתו, לפני תחילת העבודות הוזזו מכשולים שהיו עלולים להיהרס במהלך העבודה. בכלל זה, השערים הוצאו ממקומם, בעדינות מרבית; גדרות השטח גולגלו והונחו בצד ומיכל הסולר הוזז אף הוא על מנת שלא ייפגע. לטענתו, פעולות אלו היו מאפשרות החזרת הדברים למקומם בסיום עבודות הניקיון, לו התובעים היו מאפשרים זאת.
הקבלן מכחיש את הטענה כי הוא בזז את רכוש התובעים. לטענתו, לא רק שלא הוכח כי בשטח התובעים היה רכוש הראוי לביזה, אלא שהתובעים אף נסעו אחרי ארבעת המשאיות עמוסות הפסולת שיצאו משטחם לאתר המטמנה אשלים, בו הושלכה הפסולת, וצילמו את הפסולת שהושלכה מהן.
9. ביום 8.4.08 (דהיינו, מספר ימים לאחר תחילת עבודות הניקיון בשטח) הגישו התובעים לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע, עתירה מנהלית נגד המועצה וראש המועצה, בה עתרו לבטל את צו הניקיון (עת"מ 273/08). בסופו של הליך, הגיעו הצדדים להסדר שקיבל תוקף של פסק דין ביום 15.4.08 (מוצג נ/5), הקובע כי עד ליום 1.5.08 יפנו התובעים את הפסולת הקיימת על המגרש, ואם לא יעשו כן, המועצה תהיה רשאית לפנות את הפסולת בעצמה.
לאחר מועד הגשת התביעה דנא, הגישה ג'נסיס תביעה לבית משפט השלום באשדוד לסילוק ידם של התובעים מהמשתלה (תא"ק 122/10), כב' הרשם י' בוקר דחה את בקשת התובעים ליתן רשות להתגונן בהחלטה מיום 24.10.10 . התובעים הגישו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע ערעור על החלטה זו (ע"א 6039-12-10), אולם בסופו של יום הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה תוקף של פסק-דין, על פיה התחייבו התובעים לפנות את המקרקעין (מוצג נ/2).
10. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והראיות שהונחו בפני נמצא, כי נתקיימו יסודותיה של עוות הרשלנות וכי יש לחייב את הנתבעים בנזק שנגרם לתובעים.