1. התובעת ילידת 1964 ומועסקת על ידי משרד החינוך של מדינת ישראל (להלן, גם "המדינה"), מאז 1991. היא מועסקת כך בבית ספר "אירוסים" שבכרמיאל. הנתבעות 1 ו-2 (להלן, גם "העירייה") והן הבעלים, המחזיקים, והאחראים על תחזוקתו הנאותה של אולם הספורט השייך לבית ספר זה. המדינה, כאמור, היא מעבידתה של התובעת.
2. בתאריך 15.1.04 בשעות הבוקר, שעה שהתובעת נכנסה לאולם הספורט במטרה להכינו לפעילות עם מאמן כדורסל אורח, היא החליקה על גבי רצפה רטובה ממי גשמים שדלפו מהגג. כתוצאה מכך, כך טענתה, נגרמו לה נזקי גוף. לנוכח רשלנותה הנטענת של העירייה והמדינה, הוגשה תובענת הנזיקין כנגדן.
העירייה והמדינה התגוננו בפני התביעה. המדינה הגישה הודעת צד ג' כנגד העירייה והמבטחת הרלוונטית. צדדי ג' התגוננו בפני ההודעה.
3. תביעתה של התובעת נתמכה בחוות דעתו של ד"ר חנן וייסברוד. על פיה נפסקה לתובעת נכות צמיתה בעקבות התאונה בשיעור של 25%. העירייה והמדינה נסמכו על חוות דעתו הנוגדת של ד"ר שי פריימן. ד"ר פריימן פסק כי לתובעת קיימת נכות צמיתה בשיעור של 10% ואולם היא אינה נובעת כתוצאה מן התאונה האמורה.
4. משאלו היו פני הדברים מיניתי את פרופ' חיים צינמן כמומחה מטעם בית המשפט. הוא הגיש חוות דעתו ביום 11.2.10. הונחו בפניו מסמכים רפואיים רבים ושונים. הוא מצא כי הגם שהתובעת נפגעה ביום 15.1.04 היא פנתה למרפאה עקב כאבי גב חזקים רק ביום 25.1.04. אכן ביום 9.10.04 אושפזה התובעת במחלקה האורטופדית בבית החולים בני ציון, ואולם הוא לא מצא רישומים אורטופדיים עם תלונות של כאבי גב תחתון או ממצאים נוירולוגיים חיוביים עד לרישום של האשפוז האמור.
פרופ' צינמן סיכם כי
"בחומר הרפואי קיימים רישומים על כאבי גב תחתון עם סימנים רדיקולריים כבר ב- 1996. ולאחר מכן ב- 2002 וב- 2003. לא ניתן לקשור קשר ישיר בין ניתוח הדיסק ביום 14.10.04 לבין התאונה מיום 15.1.04. ידוע שגורמים רבים מביאים לפריצת דיסק וביניהם גיל, תורשה, מלפורמציות מולדות, מתח, עישון ועוד.
הזמן הרב שחלף בין התאונה לבין הניתוח ללא שיהיו רשומים רפואיים בתקופת הביניים שוללת גם היא את הקשר הישיר. הנני קובע את נכותה הצמיתה בשיעור 10%... אך נכות זאת אינה קשורה לתאונה הנדונה".
5. זימנתי ישיבת הוכחות לשם חקירתו של המומחה. בפתח הישיבה הסתמנה אפשרות של מתן פסק דין ללא צורך בחקירה. בסופה של דרך הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה
"על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות אליהם ניתן יהיה לצרף מסמכים ואולם בתוך 20 יום מהיום כל אחד מאיתנו ימסור לחברו את המסמכים אותם הוא מבקש לצרף לסיכומיו על מנת לאפשר למי מאיתנו להודיע על סירוב להסכמה האמורה". לנוכח זאת מונחים בפניי סיכומי טענות ב"כ הצדדים.
6. אפתח בסוגיית המסמכים, הן בעניין ההבנה הדיונית האמורה והן לעניין המסמכים שעמדו בפני פרופ' צינמן.
ב"כ המדינה טוען שלסיכום טענות ב"כ התובעת הוגנבו מסמכים רבים שלא כהלכה. הנני דוחה טענה זו. אכן הייתי שוקל אותה בכובד ראש אילו לסיכום טענות ב"כ המדינה היה מצורף מכתבו של ב"כ התובעת, ממנו הייתי למד מה המסמכים שגולו, מכוחו של הסדר דיוני זה.
7. על אותה דרך תוקף ב"כ התובעת את חוות דעתו של פרופ' צינמן, בין השאר, לנוכח הטענה שהוא לא התייחס למסמכים רפואיים שאמורים היו להיות מונחים לנגד עיניו. אין בדעתי לקבל טענה זו. אף ב"כ התובעת אמור היה לצרף לסיכום טענותיו את המכתב שהוא שיגר לפרופ' צינמן, ורק כתוצאה מכך יכול הייתי להסיק האם הייתה התעלמות ממסמכים שונים, אם לאו. משנתון זה לא נמצא לנגד עיניי אין לי אלא להניח שפרופ' צינמן נדרש רק למסמכים שנמסרו לו על ידי ב"כ הצדדים, וכך הוא אמור היה לנהוג. למירב, ככל שנשמט מסמך זה או אחר מב"כ התובעת, לא הייתה כל סיבה מבוררת שלא להעמיד למומחה שאלות הבהרה, לאור מסמכים רפואיים נוספים, שמא נשמטו ממנו.
8. אדון תחילה בשאלת החבות. בעקבות התאונה חתם בית הספר על טופס בל/250, לנוכח העובדה שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל. נרשם שם כי התובעת
"החליקה על רצפה רטובה בדרך למחסן ציוד באולם פיס האירוסים, הרטיבות ברצפה נגרמה בשל דליפת גשם מהגג".
התובעת מסרה עדות לחוקר מטעם המל"ל. מהעדות עולה כי
"באותו יום ירד גשם והייתה נזילה מהתקרה בפתח של מחסן הציוד שלי וכל הרצפה הייתה רטובה. אני נכנסתי מלמטה ורצתי לסדר הכל אל המחסן כי היה לחץ בזמן... ואני הלכתי למחסן להכין את הציוד בריצה ובגלל הנזילה מהגג הייתה רטיבות, החלקתי על הגב".
9. לנוכח עדות זו ניטשת מחלוקת האם התובעת, עובר לתאונה, ידעה שמקור הרטיבות היא דליפת גשם מן הגג, או שמא הדבר נודע לה בדיעבד. אני נוטה, למקרא העדות, להעדיף את החלופה הראשונה. ואולם, לטעמי, הדבר חסר כל משמעות. מה לי הסיבה המדויקת, להלך מחשבתה של התובעת, באשר לרטיבות שהייתה, כל עוד נהירה לי לחלוטין מודעותה הברורה כי המקום אליו היא נכנסת רטוב במים, ואחת היא לי מה מקור רטיבות זו. התובעת, כאמור, הייתה בלחץ. היא ראתה את הרטיבות וחרף זאת לא נקטה בצעדי זהירות המתחייבים כתוצאה מכך. עקב ריצתה החוזרת ונשנית, היא החליקה.
10. ספק רב בעיניי, משאלו הם פני הדברים, האם ניתן לייחס חבות כלשהי. התובעת החליקה על מים, שהם אינם חומר מסוכן ו"לא טבעי". ועם זאת, ומטעמי ספק, אניח כי אף מפגע של מים, שמועד להחליק, יכול לגרום לרעה, וזאת חרף ההשקפה המתחייבת מפסק דינו של כב' השופט חשין ב-ע"א 371/90
סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345.
לאחר ספקות בדעתי לקבוע כי קיימת חבות לזכות התובעת. לנוכח הנסיבות האמורות הנני רואה לייחס לה אשם תורם בשיעור של 35%.
11. מי מבין הנתבעות, העירייה והמדינה, אמור לשאת בחבות זאת? לטעמי החבות מוטלת על העירייה בלבד. הדבר נלמד מחומר הראיות שבפניי. עולה הימנו כי העירייה, באמצעות אב הבית, אחראית לתחזוקה השוטפת. משעה שהוצג שאלון לעירייה לגבי תאריכי בדיקות הפיקוח שבוצעו באולם הספורט, ניתנה תשובה מתחמקת. לשיטת העירייה, כך נלמד, היא אמורה לתקן תקלות רק כתוצאה מתלונות שיופנו לאב הבית. העירייה שוגה בכך. חובת הבטיחות היא חובה של שגרה אקטיבית. אין לי אלא להניח כי דליפה מן הגג אמורה הייתה להיות מאותרת ומתוקנת, לו היו ביקורים תכופים המגלים מפגע זה, בטרם הגשמים.
לנוכח זאת בדעתי לקבוע כי העירייה נושאת באחריות לאירוע התאונה. אכן למדינה ניתנו סמכויות של פיקוח. לא מצאתי כל קשר סיבתי בין סמכות פיקוח זו לבין הפרת חובת זהירות מובהקת, מטעם העירייה.
12. אדרש עתה לשאלת גובה הנזק. התאונה, כאמור, הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל. זה פסק לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10% ושילם לה תגמולים, אף בגין נכויותיה הזמניות ובגין נכותה הצמיתה. גמלאות אלו, כמובן, יש לנכות מסכום הפיצויים. במחלוקת באשר לסכום הראוי לניכוי הנני מעדיף את עמדתו של ב"כ התובעת, כעולה מסיכומי התשובה שלו. לנוכח זאת הסכומים האמורים להיות מנוכים עולים לסך של 149,304 ש"ח.
ברי, בהעלם ראשון, כי ככל שתאומץ חוות דעתו של פרופ' צינמן, עומדת התובעת בפני מכשול לא עביר, באופן שהפיצויים "נבלעים" בתגמולי המל"ל.