1. הסכם שכירות נחתם בין התובעים לנתבעים 1 ו-2 (להלן-"הנתבעים") לתקופה של שנה עד ליום 18.3.2003 (להלן - "הסכם השכירות", נספח ב' לכתב התביעה) שהוארך לתקופות שונות. הנתבעים 3 ו-4 , ערבים להתחייבויות של הנתבעים בהסכם השכירות וכתב הערבות, צורף כנספח לו.
2. פסק דין ניתן ביום 25.3.09 מחמת אי התייצבות של הנתבעים לישיבת הוכחות ובוטל לבקשת הנתבעים לפי החלטתי מיום 2.8.09 .
טענות הצדדים:
3. התובעים טוענים כי הנתבעים, הפרו את הסכם השכירות באי תשלום דמי שכירות במועד ואי סילוק חובותיהם בגין צריכת חשמל וארנונה עקב השימוש במושכר. בנוסף ניטען כי ההסכם הופר בעשיית שימוש מסחרי וציבורי במושכר, בהפעלת קייטנה וקיום ארועים שונים לציבור במהלך תקופת השכירות. הנתבעים, גרמו גם לנזקים חמורים למושכר בשבירת דלתות וחלונות, נזקי בערה במושכר לרבות פגיעה בתכולתו, כדוגמת גרימת נזק לארונות שהיו במושכר. בנוסף, השתלטו הנתבעים ללא זכות על מחסן משותף בבניין בהכניסם אליו ציוד רב שמנע שימוש בו ע"י יתר בעלי הדירות בבניין. עקב ההפרות, ביקשו התובעים סעד של פינוי וכן סעד כספי בסך של 80,000 ש"ח מהנתבעים ומהערבים להסכם, הנתבעים 3-4.
4. הנתבעים טוענים מנגד, כי תכליתה של התביעה לפגוע בשמם הטוב ולהביא לפינויים לפני תום תקופת השכירות הואיל והתובעים רצו למכור את המושכר. מצבו של המושכר היה בכי רע ולא ראוי למגורי אדם לטענתם והם עצמם, לא גרמו כל נזק. היתה רטיבות קשה במושכר, סתימות בצנרת, ליקויים במערכת החשמל וקריסה של חלק מבטון התקרה. לאור מצבו של המושכר דרשו במסגרת התביעה שכנגד פיצוי בסך של 50,000 ש"ח . לדידם, הם נאלצו להמשיך להתגורר במושכר בשל משבר כלכלי בו היו נתונים למרות תנאיו הגרועים. התובעים, סירבו שלא כדין לתקן את הליקויים, פעלו באלימות מילולית נגדם ושלחו אליהם שליחים, שאיימו עליהם ואילצו אותם לעזוב את המושכר במנוסה, לפני תום תקופת השכירות. כפועל יוצא, פינו הנתבעים בהדרגה את חפציהם מהמושכר בהסכמת התובע 1 (להלן-"התובע"). משהזמינו הובלה לפינוי המושכר, נודע להם שהתובעים השליכו את יתר החפצים שלהם שנותרו במושכר. בכך, גרמו להם התובעים נזק כבד בגין אובדן ארונות, אביזרי מטבח ומוצרי חשמל , תמונות וציוד אישי רב שמוערך על ידם בסך כולל של 53,000 ש"ח. בנוסף, דרשו פיצוי בסך של 22,000 ש"ח בגין הפרשי תשלום לשכירות עבור מושכר חילופי ופיצוי בסך של 10,000 ש"ח בגין תיקונים במושכר, שהיו באחריותם של התובעים והחזר בסך של 40,000 ש"ח בגין תשלומי דמי שכירות שלהם לתובעים למשך 8 חודשי שכירות.
5. הנתבעים שכנגד דחו את טענות הנתבעים כנגדם ונתבעים שכנגד מס' 3 ו-4 טענו להיעדר יריבות עם הנתבעים בהיעדר חוזה ביניהם. כל פעילותם הייתה לשיטתם כסיוע להוריהם- התובעים 1 ו-2 לפי בקשתם, לאור הנזקים החמורים שגרמו הנתבעים למושכר תוך ניצול חולשת הוריהם והשמעת איומים כנגדם.
6. מחלוקת נוספת עולה מכתבי הטענות בשאלת אורך תקופת השכירות לפי הסכם השכירות משהוארך בהסכם נוסף שנחתם ע"י התובע והנתבעים ועל תוקפו של ההסכם הנוסף ועל זכותם של התובעים לבטל את הסכם השכירות .
דיון ומסקנות:
הסכם השכירות:
7. בהתאם להסכם השכירות תקופת השכירות היא מיום 19.3.2002 ועד ליום 18.3.2003. בד בבד, מומשה אופציה להארכת תקופת השכירות עד ליום 18.3.2004 (מכוח סעיף 2(ג) להסכם השכירות). אין חולק כי תקופת השכירות הוארכה ביום 22.3.2004 ל- 24 חודשים נוספים, עד ליום 18.3.2006 (נספח ב1 לכתב התביעה , עמ' 11 שורה 22 לפרוטוקול מיום 25.5.08) והמחלוקת היא בשאלת הארכת תקופת השכירות מיום 18.3.06 ואילך.
הנתבעים טוענים כי הוסכם פעם נוספת עם התובעים, על הארכת תקופת השכירות לשנתיים עד ליום 18.3.2008 (נספח א' לתביעה שכנגד, להלן-"ההסכם הנוסף" וראו: עמ' 3 שורה 11 לפרוטוקול מיום 4.2.08). התובעים , מודים כי התובע אכן חתם על ההסכם הנוסף אך חתימתו היתה מחמת איומים כנגדו ע"י הנתבעים (סעיף 4 לכתב ההגנה לתביעה שכנגד) ותוך ניצול מצבו הבריאותי הרעוע.
8. התובע טען (בסעיף 13 לתצהירו) כי הוא הגיע למושכר כשבידו הסכם להארכת תקופת השכירות לשנה אחת בלבד ולא הבחין כי הנתבע 2, שינה את תקופת השכירות לשנתיים נוספות.בעדותו אמר שיש לו תעודת עיוור וכי הוא לא קורא ולא כותב (עמ' 10 שורות 5-6 לפרוטוקול מיום 25.5.08). הנתבע, החתים אותו על חוזה כאשר הוא לא ידע על מה חתם (עמ' 10 שורה 9 ו- 11 ). התובעת 2 (להלן-"התובעת") העידה כי לאור תלונות של שכנים כנגד התנהגות הנתבעים במושכר ו'הבלגן' שהם עשו להם כדבריה, לרבות אי תשלום דמי שכירות במועד, הם רצו להאריך את הסכם השכירות בשנה אחת בלבד. למרות זאת, הנתבע מחק את התאריך והוסיף עוד שנה בהסכם הנוסף (עמ' 12 שורה 9, עמ' 13 שורות 21-25 ). לשיטתה, בהיעדר הסכמה מצד התובע ומצידה להארכתו לשנתיים, תוקפו רק לשנה (עמ' 13 שורה 24).
9. הנתבע השיב לטענת התובע לפיה הוא חלש וקשה להסתמך על הסכמתו וחתימתו על ההסכם הנוסף באומרו, כי התובע בא אליו מיוזמתו להאריך את ההסכם והוא כשלעצמו, לא עשה דבר בנוגע להסכם (עמ' 28 שורות 13-16 לפרוטוקול מיום 16.5.10). התובע, היה כשיר לחתום על הארכת החוזה באותה תקופה (עמ' 35 שורה 22 ). ראייה לכך , הוא נשלח לחתום על ההסכם איתו ועם הנתבעת. הוא לא שיער שהתובעים, יעלו טענה לפיה התובע אינו כשיר לחתום על ההסכם. הטענה הועלתה בדיעבד, לאחר החתימה (עמ' 37 שורות 14-17 ). הנתבעת העידה כי היא לא החתימה את התובעת על ההסכם הואיל וחתימתו של התובע , מספיקה (עמ' 45 שורה 24).
10. חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול. פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו והיא מסויימת דיה בקיבול ההצעה. הודעת הניצע, המעידה על גמירת דעתו להתקשר בחוזה לפי ההצעה מביאה לכריתת ההסכם והחוזה, בא לשקף את מפגש הרצונות של הצדדים לו . בהתאם לכך, העדר רצון משותף של הצדדים , שולל את כריתת ההסכם. גמירות הדעת, מתבטאת "בהשתקפות החיצונית של כוונת המציע ליצור קשר חוזי מחייב על פי ההצעה שהציע" ואז נוצר מפגש רצונות (ראו: ע"א 5042/96
פנחס כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נג(1) 742, 750 ; ע"א 5813/96
עומר דיאב נ' עיריית תמרה,פדי נ"א(1)261-262). יסוד גמירת-הדעת נבחן באופן חיצוני-אובייקטיבי, דרך עיניו של המתקשר הסביר באותן נסיבות (ע"א 158/77
רבינאי נ' מן שקד, פד"י לג(2) 281, 287 (1979); ע"א 1932/90
פרץ נ' בוחבוט, פד"י מז(1) 357, 364-365 ).
11. בעניינינו, הוכח כי התובע הגיע מיוזמתו לנתבעים על מנת להאריך את תקופת השכירות. הוכח בעדותו , כי הוא אינו יודע קרוא וכתוב אך לא היה בכך כדי למנוע ממנו לטפל בענייני המושכר (כפי שהוכח מעדויות הנתבעים כמובא לעיל). התובעת או ילדיו של התובע ובכללם, הנתבעים שכנגד 3-4 אשר היו מעורבים בענייני המושכר, לא מנעו מהתובע לטפל בעצמו בהארכת תקופת השכירות. הם אף לא טרחו להיתלוות לתובע להארכת תקופת השכירות למרות ידיעתה של התובעת על כוונת בעלה, התובע, לפנות לנתבעים על מנת להאריך את השכירות .
ככל שסברה התובעת וסברו ילדיה, כי מצבו של התובע אינו מאפשר לו לטפל בהארכת תקופת השכירות בעצמו, צפוי היה שיתלוו אליו בביקורו אצל הנתבעים לצורך הארכת תקופת ההסכם משעמד להסתיים תוקפו של הסכם השכירות. הימנעותם מכך, תומכת בגרסתם של הנתבעים לפיה התובע היה כשיר לנהל את עניני המושכר לרבות מתן הסכמה להארכת השכירות לשנתיים.
12. יתירה מכך, אם סברה התובעת כי התובע אינו כשיר לכך, היה עליה להודיע זאת לנתבעים וכי רק היא או ילדיה, מוסמכים לטפל בענייני המושכר. לא כך נהגה התובעת ולא הוכח בחוות דעת רפואית, כי התובע לא היה כשיר להתקשר בהסכם הנוסף או כי הוכר כעיוור במועד חתימתו על ההסכם הנוסף. התובעת טענה כי התובע עבר סידרת ניתוחים וכי כיום הוא מוכר כעיוור (סעיף 25 לתצהירה) מבלי שהוגשו מסמכים רפואיים או תעודות המוכיחות את עיוורונו, במועד החתימה על ההסכם הנוסף.
אין גם בטענת התובעת לפיה התובע שכח כי חתם על הסכם לשנתיים (סעיף 26 לתצהירה) כדי להביא לביטול תוקפו של ההסכם הנוסף מה גם שהטענה בנדון, עלתה פרק זמן ארוך לאחר החתימה על ההסכם הנוסף. עוד ייאמר, כי אם סברו התובעים שהיחסים עם הנתבעים היו גרועים והוחמרו אין ליישב את הסכמתם להארכת תקופת השכירות כלל, גם לא לשנה אחת בלבד.
13. לפיכך, אני קובעת כי גם אם ההסכם הנוסף עליו ביקש התובע לחתום היה לשנת שכירות נוספת בלבד, לא הוכח כי היתה מניעה מצידו להסכים להארכת השכירות למשך שנתיים כפי שאכן עשה. חיזוק לכך מצאתי גם בהסכמתו להארכה קודמת של השכירות, לשנתיים.
לאור האמור לא הוכח ניצול חולשתו של התובע ומשנחתם ההסכם הנוסף על ידו, יש בו כדי לחייב אותו ומכוו, הוארכה השכירות עד יום 18.3.08.