1. התובע, יליד 1976, נהג מונית במקצועו, הגיש נגד הנתבעת תביעה זו לפיצויים, בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונת דרכים - עבודה שאירעה ביום 21/8/2010. בכתב התביעה טען התובע, כי בעת שיצא מרכב בו הוא נהג בסיום נסיעה, ושהיה מבוטח בביטוח חובה אצל הנתבעת, החליק, נפל ונפגע בגופו. התביעה הוגשה נגד מבטחת השימוש ברכב בביטוח חובה בעילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").
2. הנתבעת הכחישה את עצם אירוע התאונה וכפרה באחריותה לפצות את התובע בגין נזקיו. לטענתה, התובע נפגע בנסיבות שונות מהנטען על ידו וללא קשר לרכב.
3. נוכח כפירת הנתבעת בחבות כמפורט לעיל, נקבע התיק לשמיעת ראיות ליום 20/1/2013. מאחר שבמועד קביעת התיק להוכחות, לתובע כבר נקבעה נכות על פי דין כמשמעות מונח זה בסעיף 6ב' לחוק הפיצויים, ישיבת ההוכחות נועדה לשמיעת ראיות הצדדים בכל השאלות, חבות ונזק. ברם, כשבועיים לפני הדיון, הגישה הנתבעת בקשה להבאת ראיות, ולהמרת הישיבה לשמיעת ראיות הצדדים בשאלת החבות בלבד. בקשה זו התקבלה ונקבע, כי ישיבת ההוכחות תיוחד לשמיעת ראיות הצדדים בשאלת החבות בלבד.
4. כאמור, בישיבת יום 20/1/2013 שמעתי את ראיות הצדדים בשאלת החבות, ומיד לאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה. מטעם התובע העיד התובע בעצמו ואילו מטעם הנתבעת לא הוזמנו עדים, אך הוגשו על ידה ראיות בכתב הכוללות מסמכים רפואיים, מסמכים שהגיש התובע למוסד לביטוח הלאומי, הודעת התובע במשטרה ועוד.
5. לאחר ששמעתי את ראיות הצדדים כמתואר לעיל, הגעתי למסקנה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח, כי פגיעתו נגרמה במהלך ועקב יציאתו מהרכב ועל כן, דין התביעה להידחות.
כאמור, מטעם התובע העיד התובע בעצמו באשר לנסיבות פגיעתו, ולא הובאו על ידו עדים נוספים שיכולים לתמוך בגרסתו. בעדותו טען התובע, כי הוא נהג מונית במקצועו וביום האירוע הוא הסיע לקוח לכתובת שהוא ביקש במעלה אדומים. בהגיעם ליעד, ביקש התובע לרדת מהמונית במטרה להוריד לאותו נוסע את המזוודות שהיו בתוך המונית. לדבריו, תוך כדי ירידה מהרכב, הוא הוציא את רגל שמאל מתוך המונית וכאשר ביקש להוציא את רגל ימין היא נתפסה בתיק המסמכים שלו, הוא ניער את רגל ימין במטרה לשחררה מהתיק, רגל שמאל החליקה וכתוצאה מכך נפל אל מחוץ לרכב. לטענתו, רגל שמאל החליקה מכיוון שהוא דרך על חפץ כלשהו, ושילוב של שני הגורמים (תפיסת רגל ימין בתיק המסמכים ודריכת רגל שמאל על חפץ מחליק) גרמו לנפילתו.
6. עדותו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין כמשמעות מונח זה בסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א - 1971, אשר קובע, כי פסק בית משפט במשפט אזרחי על פי עדות יחידה של בעל דין, "יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו". דרישת ההנמקה בסעיף 54 מקורה בבעיית האמינות המובנית הטמונה בעדותו של בעל הדין, וזאת נוכח האינטרס הכלכלי שיש לו במשפט שהוא צד לו. על כן, קבע סעיף 54, כי עדות בעל דין טעונה סיוע, ובהעדר סיוע - על בית המשפט לנמק מה הניע אותו להסתפק באותה בעדות יחידה.
דרישת ההנמקה אינה עניין של מה בכך, אלא על בית המשפט לפרט נימוקים משכנעים, שהצדיקו ביסוס הכרעתו על סמך אותה עדות יחידה. כך למשל, אם בית המשפט נתן אמון מלא בגרסת בעל הדין, עשוי נימוק זה להספיק לצורך ביסוס ההכרעה על סמך אותה עדות יחידה. גם כאשר בית המשפט מוצא חיזוק, לגרסת בעל הדין במסמכים ובראיות שאינם מגיעים לכדי סיוע, עשוי הדבר להוות טעם אשר מצדיק ביסוס ההכרעה על סמך עדותו היחידה של בעל הדין.
7. בענייננו, לא זו בלבד שלא מצאתי נימוקים אשר מצדיקים ביסוס ההכרעה על סמך עדותו של התובע, אלא הובאו לפני ראיות וטעמים, אשר מצדיקים דחיית גרסתו. להלן אפרט את הנימוקים שהביאו אותי לדחות את גרסתו של התובע.
8. מיד לאחר התאונה פנה התובע למוקד רפואי טרם, שם הוא נבדק והופנה למיון. במסמך הרפואי שנערך ע"י טרם (מוצג נ/1) אין זכר לנפילת התובע מרכב. ממוקד טרם פנה התובע לבי"ח הדסה הר הצופים, שם הוא נבדק וטופל. גם בתעודת חדר המיון של בי"ח הדסה (מוצג נ/2) אין זכר לכך שהתובע נפל מרכב.
בחקירתו הנגדית אישר התובע, כי הוא לא סיפר לרופאים שטיפלו בו בטרם ובבי"ח הדסה שנפל מרכב, והסביר זאת בכך שהוא לא ראה חשיבות להיכנס לפרטי הנפילה ולטעמו די בכך שהוא סיפר שנפל על היד. הסבר זה אינו משכנע, שכן ניתן לצפות מכל מטופל שהוא יפרט בפני המומחה את נסיבות פגיעתו, לרבות אופן וסיבת הפגיעה, על מנת שהרופא המטפל יעמוד על מנגנון הפגיעה, שיכולה להיות לו חשיבות רבה לעניין אופן הטיפול.
9. יום למחרת פנה התובע לטיפול רפואי במסגרת קופ"ח מאוחדת בה הוא חבר, שם הוא נבדק, טופל והופנה לביצוע בדיקת CT ליד שמאל שנפגעה בתאונה. בשני המסמכים הרפואיים שנערכו ע"י הרופא המטפל בקופ"ח יום לאחר האירוע (מוצגים נ/3 ו-נ/4) אין זכר לטענה שהתובע נפל מרכב. יתרה מכך, בהפניה לביצוע בדיקת CT (מוצג נ/4) נשאל התובע במפורש אם הוא נפגע בתאונת דרכים ותשובתו הייתה שלא. גם מסמכים אלה אינם תומכים בגרסת התובע והמסמך נ/4 אף שולל אותה.
בחקירתו הנגדית נדרש התובע להסביר את פשר הרישום במסמכים אלה והוא טען, כי במועד עריכת המסמכים הוא כלל לא ידע שמדובר בתאונת דרכים ולכן כשנשאל ע"י הרופא המטפל אם מדובר בתאונת דרכים, השיב בשלילה. לטענתו, רק בשלב מאוחר יותר וכאשר הגיעו אנשים לבקר אותו וסיפר להם על פרטי התאונה, נאמר לו כי נסיבות האירוע מהוות תאונת דרכים.
הסבריו של התובע אינם מקובלים עלי. לא נתתי אמון בגרסת התובע שהוא לא ידע שמדובר בתאונת דרכים וכי בשל כך השיב בשלילה לשאלה אם מדובר בתאונת דרכים. גם אם התובע אכן לא ידע שמדובר בתאונת דרכים, הרי משהופנתה אליו שאלה ישירה בעניין זה, ניתן לצפות שהוא יספר לרופא המטפל שנפגע תוך כדי ירידה מרכב, וישאיר את סיווג האירוע לרופא המטפל. ברם, מכיוון שהתובע נפגע, ככל הנראה, בנסיבות אחרות הוא אף לא העלה בדעתו לספר לרופא את נסיבות פגיעתו, והסתפק בתשובה שאין המדובר בתאונת דרכים.
10. זאת ועוד, בגרסאות התובע באשר לנסיבות המדויקות של האירוע ובאשר לגורם שהביא לנפילתו התגלו סתירות מהותיות וניסיון לתאם וליישב בין הגרסאות.
בטופס 250 שערך לעצמו, בהיותו עצמאי, לצורך קבלת טיפול רפואי (מוצג נ/6 - ללא תאריך) טען התובע, כי בזמן יציאה מהרכב, החליק מ"חתיכת פח או פלסטיק" וכתוצאה מכך איבד שיווי משקל ונפל על יד שמאל.
בניגוד לגרסה זו טען התובע בהודעה שמסר למשטרה ביום 5/10/10 (מוצג נ/7), כי כאשר עמד לצאת מהרכב נתפסה רגלו ברצועת תיק המסמכים שלו וכתוצאה מכך מעד ונפל החוצה על יד שמאל.
כפי שניתן להיווכח, בהודעה למשטרה אין זכר לחתיכת הפח או הפלסטיק שגרמה להחלקתו, וזאת בניגוד לגרסה שהתובע בעצמו כתב בטופס 250. יתרה מכך, הגורם לנפילה בהודעה למשטרה הוחלף מאותה חתיכת פח לרצועת התיק שהייתה ברכב. מדובר בסתירה מהותית, אשר מכרסמת באופן חמור באמינות גרסתו של התובע הן באשר לעצם נפילתו מהרכב והן באשר לסיבת נפילתו.
11. התובע שהיה, ככל הנראה, ער לסתירה בגרסאותיו באשר לסיבת נפילתו הוא ניסה ליישב בין הסתירות ע"י יצירת גרסה שלישית ולפיה הוא נפל משילוב של שני הגורמים; רגלו הימנית נתפסה ברצועת תיק המסמכים שלו, ודריכת רגל שמל על חפץ שגרם להחלקתו. גרסה זו הועלתה כבר בטופס התביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה (מוצג נ/8) שהגיש התובע למוסד לביטוח הלאומי. לידתה של גרסה שלישית זו אינה תמימה, והיא באה ליישב בין שתי גרסאות סותרות שמסר התובע קודם.