1. התובע 1 (להלן - מיכה), הינו מפיק סרטים, בעל ניסיון של שנים רבות בתחום ולזכותו נרשמו הפקות של סרטי קולנע ותוכניות טלויזיה רבות. התובע 2 (להלן - יגאל), הינו חברו של מיכה מזה שנים, ואף על פי שהיה חסר ניסיון בהפקת סרטים, חבר למיכה כעוזר הפקה וכמשקיע בחברה שהוקמה, נתבעת 1 (להלן - "א. חן בע"מ", או "החברה"), להפקת סרטים, בעיקר לסרטי טלויזיה על פי ספריו או מחזותיו של חנוך לוין ז"ל. נתבע 2 (להלן - הנתבע) הינו עורך דין במקצועו, ומי שטיפל במספר עניינים משפטיים עבור מיכה ואחרים, שותפיו של מיכה, או בחברות באמצעותן הפיק מיכה סרטים, וכן בענייניו האישיים, ובהמשך הוא שרשם את חב' א. חן בע"מ, שם היה בעל מלוא המניות והמנהל הרשום היחיד. אין חולק כי היוזמה לרישום החברה היתה של מיכה. הפקה סבלה, כל העת, ממחסור במזומנים. לחב' א. חן בע"מ נכנסו כספים שונים, כפי שיפורט בהמשך, כולל הלוואות ממיכה, מיגאל ואף מהנתבע, כך לטענתו. מתוך 100% מניות בחברה, העביר הנתבע ליגאל, בתחילה 5% מהמניות ולאחר מכן עוד 7% מהמניות, וזאת בגין השקעותיו הכספיות של יגאל בחברה, ולמעשה - בהפקת הסרט. למעשה, הוקצו אך 100 מניות. מיכה קיבל כל העת משכורת זעומה מהחברה. מאוחר יותר, בתאריך 28.10.02, משך הנתבע מחשבון הבנק של החברה סך של 472,946 ש"ח, בטענה כי הוא זכאי לכספים אלו בגין חובותיו הקודמים של מיכה, בגין דמי ניהול בחברה ועבור שכר טרחתו כעורך דין ויועץ משפטי של החברה, ואף כהחזר הלוואותיו לחברה. לטענת התובעים, לא היתה לנתבע כל זכות למשיכה זו, כשבעקבות תשלום חובות נוספים שעל החברה, בגין הפקת הסרט, נותרה קופתה ריקה. הנתבע אף הודיע במכתבו מיום 2.12.02, כי הוא מתפטר מכל תפקידיו בחברה (ראה נספח ט' לכתב התביעה). קודם לכן אף פעל, ללא ידיעת התובעים, להחלפת שם החברה ל"י. הייפלר חב' הפקות ותקשורת (2000) בע"מ, דהיינו, ניתוקו ומחיקת כל זכר שמו משם החברה. לצורכי דיוננו תמשיך ותכונה החברה בשמה הקודם. בעקבות משיכה זו וסרובו של הנתבע לחזור בו ולהשיב את הכסף, הוגשה התביעה, וזאת בתאריך 13.7.03. בתאריך 29.4.04 הגיש הנתבע תביעה שכנגד. בהמשך אף תוקן כתב התביעה.
על אף שהתביעה הינה גם כנגד א. חן בע"מ, הרי שהסעדים שמבקשים התובעים מבית המשפט בתביעתם הינם, למעשה, אך כנגד הנתבע. החברה אף לא הגישה כתב הגנה ולמעשה לא נטלה כל חלק בניהול המשפט. הצדדים אף לא התייחסו ישירות לחברה בסיכומיהם. בנסיבות אלה ברור שהחב' א. חן בע"מ אינה אלא נתבעת פורמלית בלבד.
2. התביעה הוגשה עוד בשנת 2003, ועברה גלגולים שונים, כולל בקשה שנדחתה להגשת תביעה נגזרת. התובעים אף ביקשו לתקן מהותית את תביעתם, בקשתם התקבלה והוגש כתב תביעה מתוקן. ב"כ הצדדים הרבו בבקשות ובבקשות דחיה. אחד השופטים ששמע תיק זה בתחילה נבצר ממנו מלהמשיך בדיון, התיק הועבר לכב' השופטת אביגיל כהן, כשופטת "מוקד" לשמיעת קדם המשפט, ולבסוף הונח על שולחני לשמיעת ההוכחות. ב"כ הצדדים אף לא עמדו במועדים שנקבעו להגשת סיכומיהם, ועתה הגיע סוף סוף המועד למתן פסק הדין. אולם, לצערי, ספק אם פסק דין זה יהווה סוף פסוק למחלוקת שבין הצדדים ויתכן ויהיה על הצדדים ליזום ולנהל הליכים משפטיים נוספים טרם יזכו במבוקשם.
3. הסוגיה הראשונה בה יש לדון ולהכריע היא טענת התובעים כי הנתבע החזיק במניות החברה אך בנאמנות עבור מיכה. הנתבע מכחיש טענה זו מכל וכל. מסקנתי במחלוקת זו למעשה יש בה כדי להכריע את גורל רוב שאר מחלוקות התובענה שבפני. לדעתי, וכך אני קובע, הנתבע אכן היה שלוחו של מיכה ונאמנו להחזקת המניות בחב' א. חן בע"מ. קביעתי זו מסתמכת על האמון שאני נותן בעדויות מיכה ויגאל בנושא זה, אף שיגאל שמע את הדברים, לא ישירות אלא מפי מיכה במהלך ההפקה. אולם גם להתבטאויות אלו מפי מיכה במהלך פעילות החברה, טרם נפלה המחלוקת בין הצדדים, משקל רב לחיזוק טענתו. ומנגד - העדר כל אמון בגרסת הנתבע, שהתברר כי פעל, לאורך כל הדרך, בחוסר תום לב, אם לא שנכשל בחמור מכך, ובהסתמך על כל נסיבות הפרשה וכן על עוד מספר מסמכים ומוצגים, כפי שיפורט להלן.
מיכה הוא איש המקצוע. הנתבע נרשם כמנהל החברה שהפיקה, לכאורה, את הסרט, בהזמנת שירות השידור, על פי מחזהו של חנוך לוין ז"ל ("סוחרי הגומי"), אולם הוא חסר כל ידע, נסיון או כישורים בתחום ההפקה. מיכה הוא זה שבחר בשחקנים, בבמאי ובאתרי הצילום והוא זה שהתקשר, ישירות, עם כל המעורבים בהפקה. הנתבע לא לקח כל חלק פעיל בהליכי ההפקה. הוא שניהל את כל הנדרש לצורך פעילות החברה, ואף תרם מזמנו בייעוץ המשפטי להפקה. הרעיון והיוזמה להפקת הסרט וההתקשרות עם רשות השידור, היו של מיכה. מבלי לחוות דעה, כמי שחסר את המקצועיות הנדרשת לכך, על יכולתו המקצועית של מיכה כמפיק, ברור מהראיות שהוגשו ונשמעו, כי מיכה חסר כישורי ניהול כספיים ונוהגו בעבר היה להקים חברות, לבדו או עם אחרים, להפקות שונות, ובסיומן של אותן הפקות, נותר מיכה, לעתים, מחד גיסא, ובידו הסרט שהופק, ומאידך גיסא, כשהוא שקוע בחובות וונרדף על ידי נושיו. בשלב בו נרשמה חברת א. חן בע"מ, בתאריך 5.11.00, חשש מיכה מעיקולים בגין תיקי הוצל"פ הפתוחים כנגדו ואף החלו להתנהל נגדו חקירות והליכים משפטיים פליליים בגין עבירות בניגוד לחוקי מ.ע.מ. (כתב האישום נגדו ונגד אחרים הוגש ב-15.3.01). גם בעבר ניהל מיכה, יחד עם שותף, חברה אחרת שמניותיו הוחזקו ע"י נאמן (ראה נ/4). על כן, הטענה כי כך נעשה אף בקשר להקמת חברת א.חן - סבירה, הגיונית ומבוססת כראוי. בנוסף לכך, הרי בחוזה ההתקשרות בין חברת א. חן ובין רשות השידור, להפקת הסרט "סוחרי הגומי" (נספח א' לכתב התביעה), נרשם מפורשות בסע' 39.1 כי התחיבויות רשות השידור כלפי "המפיק" על פי חוזה זה, דהיינו - חברת א. חן בע"מ, תפקענה באם - "
מר מיכאל שרפשטיין חדל מלהיות בעל
השליטה במפיק", והנתבע חתום, בשם החב' א. חן בע"מ על חוזה זה וחזקה עליו שהוא יודע את האמור והמוסכם בו. מסעיף זה עולה כי המצג כלפי רשות השידור הינו כי בעל השליטה בפועל בחברה המפיקה, הוא מיכה ולא אחר.
התקבולים שנכנסו לקופת החברה היו, למעשה, משני מקורות. הסכומים שהגיעו מחברת יונייטד קינג וידאו בע"מ, שבשליטת ידידו של מיכה, מר משה אדרי, והתקבול מרשות השידור עבור הפקת הסרט. מעבר לכך, הושקעו בחברה כספי "הלוואות בעלים", כולל של מיכה, בהן עוד ידובר. האם ניתן לקבל כי מיכה, היזם והמפיק בפועל, יסכים שהתקבול עבור הפקת הסרט יכנס לחברה שבה הוא אך שכיר במשכורת זעומה?
ההפקה עצמה מומנה, בעיקר, כאמור- כספים שהגיעו מחב' יונייטד קינג וידאו בע"מ (להלן - חב' יונייטד). רשמית, ולמראית עין בלבד, הכספים הוזרמו בהתאם להסכם מתאריך 30.1.02, עבור מכר - "
זכויותיו העתידות בסרטים שיופקו על ידי חב' א. חן בע"מ, ב-5
השנים הבאות", בתמורה לסכום של 251,435 ש"ח, המוזרמים לחברה. אולם בפועל, כמופיע במסמך נספח ה'-1 לתצהיר הנתבע (נ/6), ועל פי עדותם של מיכה ואחרים, הוא שהמחה את זכויותיו על הסרטים
שכבר הפיק בעבר, כמפורט ברשימה נ/6 הנ"ל, למשה אדרי ולחברת יונייטד. בסרטים אלו הזכויות היו של מיכה, ומעולם לא הועברו לחברת א.חן שבשליטתו, כביכול, של הנתבע, וללא כל תמורה. מדוע שיעשה כך, אלא אם הוא זקוק לכספים אלו לצורך ההפקה. טענת הנתבע כאילו המחה מיכה את זכויותיו בסרטים אלו לחברה, אין לה ביסוס, בהעדר מסמך המחאה ובהעדר כל הגיון עסקי או אחר במתת חינם שכזו, ובוודאי שלא בגין טענותיו ודרישותיו של הנתבע לשכר טרחה עליו לא הוסכם מעולם.
לבסוף יש אף לציין כי בחוזה בין חב' א. חן לבין השחקן זאב רווח, המשחק בסרט שהופק, נרשם במפורש כי החברה מתקשרת בהסכם באמצעות "נציגה", הוא מיכה, ומיכה הוא החתום על ההסכם, על אף שלכאורה, אין למיכה זכות חתימה בשם החברה. מיכה אף הוא זה שמכין עבור הנתבע את רשימת חובות החברה, כמי ששלט במיזם ההפקה, ומכאן שהנתבע, הטוען להיות "בעל" חברת ההפקה, כלל אינו מתמצא בהפקה ובכל הקשור בה.
הנתבע מבקש ללמוד, לחיזוק עמדתו, ממספר מסמכים, אולם לא מצאתי כל ממש בטענותיו אלו. ראשית, תצהירים עליהם חתמו מיכה ויגאל, ושהוגשו במסגרת תביעה בבית הדין לעבודה כנגדם אישית בגין שכר אחת מעובדות ההפקה (נ/1 ו-נ/3). גרסתם שם היתה כי יחסי עובד ומעביד התקיימו אך בין התובעת שם ובין חברת א. חן בע"מ, והם אינם בעלי מניות או מנהלים בחברה. אולם ברור לכל שטענות אלו בתצהירים נטענות במסגרת החוזה למראית עין, בין מיכה, יגאל והנתבע, לפיו משמש הנתבע כנאמן למיכה בהחזקת מניותיו בחברה. מנגד, ניתן להקשות ולשאול מדוע סברה התובעת שם כי דווקא מיכה ויגאל הם בעלי השליטה בחברה שהפיקה את הסרט, ושבעבור הפקה זו נשכרו שירותיה?
טענתו השניה מבוססת על חתימתו כערב אישית לחברה, הן בחשבון הבנק של החברה והן בחוזה מול בעל הזכויות למחזותיו של חנוך לוין ז"ל, וכן בהיותו בעל זכות החתימה הבלעדי בשם החברה. גם בטענות אלו אין כדי לתמוך בגרסתו. בחתימתו כערב לחשבון הבנק, לא לקח הנתבע על עצמו כל סיכון של ממש. המוסכם בינו ובין מיכה היה שחשבון החברה בבנק יהיה, תמיד, ביתרת זכות, ללא כל הזקקות לאשראי. הנתבע עצמו היה זה ששלט בחשבון וככזה דאג שלא להגיע בחשבון ליתרות חובה. ממילא, כנאמן עבור מיכה להחזקת המניות בחברה וכמנהלה, רק הוא שיכול היה לחתום כערב ולפעול כבעל הזכות לחיוב החברה בחתימתו. גם התחייבותו כערב לחברה בחוזה שבין החברה לעזבון חנוך לוין ז"ל, הרי לא היה כל אדם אחר, פרט למנהלה של החברה, שטבעי יהיה שיתחייב כערב עבורה. גם כאן לא לוקח הנתבע על עצמו, בערבותו, כל סיכון ממשי. אמנם, נשלח אליו מכתב התראה (נספח ט"ז לתצהיר הנתבע), כערב אישית, בגין אי תשלום המגיע לעזבון חנוך לוין ז"ל במועד שנקבע החוזה זה, אולם כבעל השליטה בחשבון החברה, הוא דאג מידית לכיסוי החוב. הוא ידע יפה כי מיכה הוא השולח והאחראי ושידאג לכל.
הנתבע אף מבקש להסתמך על עצם העובדה כי במשך כשנתיים, תקופת פעילות ההפקה, מותיר מיכה בידיו את הזכות הבלעדית לחיוב החברה ומשיכת המחאותיה מחשבונה בבנק, ואף שלא נעשה כל ניסיון לשינוי זהות בעל המניות העיקרי בחברה. אולם גם בעובדות אלו אין כדי לתמוך בגרסתו, שהרי הסכסוך שפרץ בין הצדדים ושהביא, לראשונה, לאובדן אמון התובעים בנתבע, הינו מאוקטובר 2002, עת משך הנתבע מחשבון החברה, ללא ידיעתם וללא הסכמתם, את הסכום של 482,946 ש"ח, עיקר הכנסות התובעים מהפקת הסרט. קודם לכן התנהלו הדברים על מי מנוחות. עוד טען הנתבע כי השקעתו, ולטענתו - של מאות אלפי שקלים בחברה, מלמדת יותר מכל על היותו בעל המניות ולא אך איש "קש". אולם כפי שעוד יתברר בהמשך, השקעותיו של הנתבע בחברה, אם היו, אינם אלא בסכום נמוך משמעותית מהסכומים שהוא מבקש לטעון כי הושקעו על ידו, ולמעשה, מכיסו, במזומן, לא השקיע ולא כלום, ואם נאלץ לשלם מכיסו בגין הוצאות החברה, דאג מיד למשוך חזרה את "הלוואותיו" אלו. הרי גם הנתבע צפה להכנסות לחברה מהפקות סרטים והיה בעל עניין בהצלחת החברה ובמיוחד כשיש בפעילות החברה כדי לספק לו הכנסות משכר טרחה. גם בטענתו זו אין כל ממש.
לבסוף מצביע הנתבע על העדר כל הסכם נאמנות בכתב, כשלדבריו, ידע מיכה בעבר, כשנזקק לנאמן להחזקת מניות עבורו, לדאוג להכנתו וחתימתו של הסכם נאמנות מפורש ובכתב (ראה נ/4). התשובה לטענה זו מצויה בעדויות מיכה ויגאל על ניסיונותיהם החוזרים ונשנים לעריכת הסכם שכזה, כשהנתבע דוחה את פניותיהם, שוב ושוב, וכיום, לאור התנהלותו של הנתבע בחשבון ובכספי החברה -- והוא היה אז היחיד שיכול היה לנסח ולהדפיס הסכם שכזה -- מלמדת על מחשבה תחילה ותכנון מראש להבטיח לעצמו את השליטה בקופת החברה, לאורך כל הדרך (ראה עדות יגאל בנושא זה, בעמ' 12 לפרוטוקול).
מופרכות טענת הנתבע להיותו בעל מניות החברה אף עולה מטענתו לזכותו של מיכה למחצית מרווחי החברה, לאחר תשלום חובותיה. תמהני איך ניתן להשמיע טענה זו הסותרת את רישומו של הנתבע בבעל המניות היחיד בחברה, ובהעדר כל הסכם שכזה בכתב. אם היה ממש בטענה זו חייב הנתבע להסכים ולהודות כי הוא מחזיק כנאמנו של מיכה לפחות במחצית מהמניות! ואם כך היה מוסכם בין השניים עובר לרישום החברה, מדוע זכאי הנתבע גם לדמי ניהול וגם לשכ"ט עו"ד וגם למחצית מהרווחים?
אשר על כן, הנני קובע, חד משמעית, כי רישום הנתבע במסמכי יסוד החברה ברשם החברות כבעל המניות בחברת א.חן בע"מ הינה למראית עין, אך כנאמנו של מיכה להחזקת מניותיו אלו. מיכה הוא בעלם האמיתי של המניות.
4. בסעיף 13 רישא
לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, נאמר כדלקמן:
"
חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל;..."
הקמת חברה הינה חוזה, חוזה בין בעלי המניות, בינם ובין הישות המשפטית הנפרדת של החברה ובין כל אלה ולבעלי המשרה בחברה. רישום חב' א. חן בע"מ כשמניותיה בידי הנתבע נעשתה למראית עין. החוזה הנסתר הינו הקמת חברה זו כשבעל מניותיה הוא מיכה. מאוחר יותר הועברו 12 מניות ליגאל, בהסכמת מיכה. הנתבע היה המנהל היחיד, כשלוח מיכה ונאמנו. מאוחר יותר נרשם גם יגאל כמנהל.
עוד בע"א 630/78
ביטון נ' מזרחי, פד"י לג(2) 576, 582, אומר כב' השופט (כתוארו אז) א. ברק, כדלקמן:
"בטלותו של החוזה למראית עין מבוסס על רצונם האמיתי של הצדדים. לרצון אמיתי זה יש לתת, אפוא, תוקף לא רק במובן השלילי (ביטול חוזה למראית עין), אלא גם במובן החיובי (הכרה בחוזה הנסתר)".