פסק-דין בתיק ת"א 420-09

א. רקע

1. התובע, יליד 1973, מתגורר במושב זבדיאל ועובד כמורה ומחנך ביבנה. בתאריך 7/11/05 בשעה 07:30 בוקר לערך, נפגע התובע בתאונת דרכים עת שהוסע ברכב הנהוג על ידי הנתבעת 1, כשברכב נוסעת נוספת. נוסעות הרכב הן חברותיו של התובע לעבודה בבית ספר. בדרך, בין צומת מלאכי לצומת ראם, בעת המתנה לרמזור, התנגש ברכבם רכב אחר מאחור. לתובע נגרמו חבלות בצוואר ובגב התחתון.
2. טענת התובע במשפט היא כי כוונת הנהגת הייתה, בהמשך הנסיעה, לסטות עבורו מהדרך לבית הספר, באופן המאריך מעט את הדרך, על מנת לעבור אצל רצף, כדי לשלם לו בגין עבודה פרטית בביתו. נוכח טענה זו, חלוקים הצדדים בשאלת סיווגה של התאונה, אם מעבר להיותה תאונת דרכים, היא גם תאונת עבודה, על כל המשתמע מכך. מחלוקת נוספת היא הערכת גובהו של הנזק.

ב. סיווג האירוע

3. תאונת עבודה מוגדרת כ "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו..." ובכלל זה נחשבת היא תאונת  עבודה גם כאשר "אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו... ועקב נסיעתו או הליכתו זו" [סעיף 79 ו-80(1) ל חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן - "חוק המל"ל")].
4. עם זאת, אף אם מדובר בתאונה שאירעה תוך כדי נסיעה לעבודה, היא אינה נחשבת לכזו "אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטייה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטייה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו..." [סעיף 81(א) לחוק המל"ל]. לא כל סטייה מהדרך הרגילה תיחשב ל"סטייה של ממש" במובן זה שהיא שוללת את היות התאונה "תאונת עבודה". לעניין זה, יש לבחון מה היו טיבה, אופייה ומשכה של הסטייה או ההפסקה. כך, למשל, נסיעה בסוף יום העבודה, שמטרתה להגיע לחנות לערוך קניות, לפני ההגעה הבייתה, תחשב כ"סטייה של ממש" (ראו ת"א (מחוזי י-ם) 48/95 מאירסון נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (מיום 2.6.97), הנסיעה לא תחשב כנסיעה ל"מעון" וממילא לא לתאונת עבודה.
5. כאן המקום להקדים ולהעיר כי התובע שינה את גרסתו לעניין קיומה של סטייה, ביום הדיון, בפתח עדותו. מכתב התביעה, ומהתצהיר שנתן התובע לבית המשפט, עולה כי התאונה אינה תאונת עבודה "שכן הרכב בו הוסעתי סטה ממסלול הנסיעה לכיוון קרית עקרון לצורך תשלום לרצף שעבד בביתי" (סעיף 2(סיפא) לתצהיר). אולם, בפתח עדותו (עמ' 6 לפרוטוקול), ולאחר שהוזהר, אמר התובע "כל מה שרשום בשני התצהירים כולו אמת, אבל כשעברתי עם העו"ד אני מבקש לעשות תיקון אחד. כתוב 'הרכב סטה לכיוון קרית עקרון' ומה שנכון הוא שהכוונה הייתה להגיע לכיוון עקרון להביא כסף לרצף אך התאונה קרתה עוד לפני ("הסטייה" - חסרה תיבה - א"א)".
6. אני מסכים עם ב"כ הנתבעת כי מדובר בשינוי חזית אסור. צריך היה לבקש באופן מסודר לשנות חזית על ידי בקשה פורמאלית לתיקון כתב התביעה, להבהיר הנסיבות של השגיאה, מטעם התובע עצמו ומטעם עורכי דינו, לאפשר לב"כ הנתבעת להגיב בכתב, ואז ניתן היה לבחון אם יש הצדקה לאפשר שינוי חזית שכזה, ומה תהיה העלות בהוצאות לצד שכנגד. הדבר היה מאפשר גם הערכות של הנתבעת לשינוי החזית לפני מועד ההוכחות. ההודעה הפתאומית על שינוי גרסת התובע, בפתח עדותו, ביום הדיון, מיד לאחר הודעת הצדדים על ההתנגדות לכל שינוי חזית, לא הייתה במקומה. די בשינוי החזית שלא כדין כדי למנוע את קבלת התזה, ובשל כך ראוי לראות את התאונה כתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה.   
7. למעלה מן הצורך יש להוסיף ולומר כי הטענה שהייתה כוונה לסטות מן הדרך, היא טענה עובדתית שהנטל להוכיחה הוא על כתפי התובע, והוא לא עשה כן. לעניין הנטל, אמנם היות האירוע  "תאונת עבודה", היא טענת הגנה מובהקת, אשר הנטל להוכיחה הוא, מטבע הדברים, על הנתבעת. אולם בהקשר לטענת הגנה זו, טענת התובע היא מעין טענת הודאה והדחה. טענתו היא כי אמנם היה עם חברים לעבודה אשר מטרת נסיעתם הכללית הייתה להגיע לעבודת יומם כרגיל, אולם, הייתה כוונה נוספת, השוללת את אופי הנסיעה כנסיעה לעבודה. זאת, הכוונה לסטות מן הדרך למספר דקות למטרה אחרת. נוכח טיבה של הטענה, טענה לקיומו של חריג לחריג, החובה הייתה על התובע להוכיח את הטענה. מעבר לנטל הפורמאלי, אף בהקשר לניסיון החיים, כאשר אדם נוסע בשעות הבוקר, במסלול הרגיל לעבודתו, ברכב הנהוג על ידי חברה לעבודה, יחד עם חברה נוספת לעבודה החזקה העובדתית היא כי זוהי נסיעה לעבודה. הטענה כי היו דברים שבלב, הייתה כוונה  או תוכנית לעשות משהו אחר, המוציאים את הנסיעה בשלב הזה, מכלל נסיעה רגילה לעבודה, טעונה הוכחה וטעונה שכנוע.
8. מעבר להיבט הפרוצדוראלי של שינוי החזית ביום המשפט, יש משמעות ראייתית לכך שגרסת התובע המדויקת יותר היא גרסה מאוחרת. בהקשר זה יש לציין כי הגרסה המקורית של התובע, לפיה התאונה הייתה אחרי הסטייה מהדרך הרגילה, היא טענה מוקשית במידה רבה, באשר התובע מתגורר במושב זבדיאל, ומסלול הנסיעה הטבעי - מביתו למקום עבודתו ביבנה - עובר דרך מקום התאונה. אמנם, כפי שב"כ התובע הדגישה בתשובתה לסיכומי ב"כ הנתבע, מקום התאונה לא הוסתר מעולם, אך הטענה הייתה בבירור כי הסטייה כבר התרחשה בעת התאונה. יש להניח, שלולי היה התובע מתקן עצמו לפני המשפט, היה הדבר עולה בחקירה נגדית. התיקון ברגע האחרון, בהגעת שלב החקירה הנגדית, יוצרת קושי בקבלת הגרסה. בהקשר זה יש חשיבות רבה לכך ש בתעודת חדר המיון (נספח ג' לתצהירו), נרשם מפי התובע עצמו כי " לדבריו בדרך לעבודה היה מעורב בת"ד". אכן, ייתכן שמדובר בטעות משפטית שלו, כטענתו, אך יש לאמירה הפשוטה, וללא הסתייגות, גם משקל בהערכת העובדות, והערכת משקל הגרסה החדשה שהגיעה ביום המשפט עצמו. 
9. עוד יש לומר בהקשר זה כי התובע לא הביא כל תמיכה לטענתו. הרי לא מדובר היה בשינוי שבוצע בפועל. מדובר היה בדברים שנאמרו בין הנוסעים. ייתכן גם שהמשמעות הייתה גם של יציאה מוקדמת בכמה דקות מהשעה הרגילה, כטענת התובע. אולם, אפילו להיבט טכני זה לא הובאו ראיות. אפילו אם תאמר כי הנהגת היא נתבעת ולא יכול היה התובע להביאה, ניתן היה לצפות כי התובע יביא עדות תומכת מהנוסעת הנוספת, או מהרצף אותו אמור היה לפגוש ולא פגש, אולי משיכה של סכום מזומן יום קודם לקראת התשלום לרצף, או כל אינדיקציה אחרת. לא הובאה כל ראיה תומכת, אף שניתן היה להביא, והדבר פועל לחובת התובע..
10. יאמר כי עדותו של התובע בבית המשפט לא עשתה רושם בלתי מהימן ככזו, וניתן לומר כי הרושם הבסיסי היה חיובי. למרות הטון, הסרקסטי משהו, בו נחקר ע"י ב"כ הנתבעת, הרושם האינטואיטיבי מהחקירה, היה שניתנות תשובות תמימות למדי, למרות השאלות הקשות. הקשיים העיקריים בגרסתו היו קשורים למסמכים שהגיש על מנת להראות נזקם שונים, אשר עיון בהם גילה כי אינם קשורים לתאונה. אפילו באותו שלב לא ניתן לומר כי תגובות התובע, המילוליות או אחרות, הסגירו נטייה שלא לומר אמת. מאידך גיסא, גם לא היו  סימנים מובהקים להוכיח כי מדובר בעדות אמת. מדובר בעדות אשר לא היו בה סימני מהימנות מובהקים לכאן או לכאן, אך נוצרה תחושה של גרסת אמת.
11. יחד עם זאת, ההתרשמות הבלתי אמצעית בבית המשפט, שנטתה לצד החיובי במידה מסוימת בלבד, היא התמיכה היחידה לגרסת התובע. רושם כללי של מהימנות אינו מחייב ממצא של מהימנות לאחר עיון. בהעדר ממצא מהימנות חיובי באופן מובהק, לא די בהתרשמות הנוטה לצד החיובי כדי לקבוע עובדות לטובת התובע, מעבר למאזן ההסתברות, אם ניתן היה להביא ראיות אובייקטיביות ואלה לא הובאו. זאת, במיוחד לאחר שינוי גרסה בעניין מרכזי, ביום המשפט עצמו. לפיכך, יש לקבוע כי הטענה בדבר כוונה לסטות מן הדרך לא הוכחה.         
12. בהערת אגב יוער, כי אפילו הייתה מתקבלת גרסתו של התובע בהקשר זה, ספק אם היה זה מספיק כדי לקבוע כי הסטייה שתוכננה הייתה סטייה "של ממש", אשר יש בה כדי לצבוע את כל הנסיעה שהייתה קודם לסטייה כנסיעה שאינה מהמעון לעבודה, וכך לשלול מהנוסעים את הזכויות הסוציאליות המגיעות בגין תאונת עבודה.
13. עיון בפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה מגלה כי בית הדין הבחין בין איסוף קבוע או "קפיצה" בדרך, לבין נסיעה לתכלית של שהייה מוגדרת. בעיקרו של הדבר המבחנים המהותיים הם מטרת הנסיעה וכן אורך ההפסקה. כך לדוגמא, השארת ילד בגן ואיסופו, אינם מבטלים את הדרך מהיות הדרך מהבית לעבודה, גם עצירה קצרה בקופת חולים, יכולה "להירפא" בהמשך הדרך. אולם, נסיעה למסיבה בגן בסף העבודה, או עצירה לשם ישיבה בתור ואז קבלת טיפול בקופת החולים, מוציאה את התאונה בנסיעה מלהיות "תאונת עבודה" (ראו עב"ל 639/09 גורדון נ' המל"ל (מיום 7.7.11)). יוער כי ביחס לנסיעה למסיבה בגן, בדרך שהייתה קבועה לצורך איסוף הילד, הייתה דעת מיעוט שסברה כי, למרות נסיבות אלה, מדובר ב"תאונת עבודה", דבר המלמד עד כמה אותו מקרה הוא גבולי, ושלנו רחוק מהגבול.
14. כמו כן, בית הדין הארצי לעבודה, בעב"ל 20535-10-12 שלום ציפורה נ' המל"ל (מיום 1.12.11) קבע פה אחד כי מקרה בו נהגת נסעה לפני העבודה לקופת חולים לשם ביצוע בדיקה, משם לגן של הבת ומשם למשרד הרישוי להנפיק מסמך, ורק אחר כך בעת חזרה למסלול הנסיעה לעבודה, תוך איחור ניכר לעבודה, חוותה תאונה, אין זו תאונת עבודה. בית הדין ציין (בסוף פסקה 17) כי " מקום בו הסטיות של המערערת היו לתכלית עצמאית, נועדו לשרת את צרכיה הפרטיים של התובעת, ונעשו ברצף כזה שהוביל לאיחור משמעותי של התובעת בהגעתה למקום עבודתה, יש לראות בהן כהפסקות של ממש, אשר אינן נרפאות מעצם חזרתה של התובעת לתוואי הנסיעה הרגיל" (ההדגשה במקור).
15. משתמע, ממקרים אלה, כי לא כל הפסקה קלה ומהירה בדרך, שאינה משפיעה משמעותית על שעת ההגעה (או החזרה) תחשב כסטייה המפקיעה התאונה מהיותה תאונת עבודה. רק הפסקה משמעותית, למטרה שונה לגמרי, המביאה לאיחור משמעותי בהגעה לעבודה (או הביתה) תפקיע את התאונה בדרך מלהיות תאונת עבודה.     
16. יש לזכור כי אפילו לגרסתו של התובע,  המטרה העיקרית של נוסעי הרכב, הייתה להגיע לבית הספר ביבנה. התובע לא נסע לבדו אלא נסע עם שתי מורות נוספות שמטרתן היחידה הייתה להגיע לעבודה. התובע הוסע בנסיעה זו כ"טרמפיסט" על ידי הנתבעת 1. הנהגת והנוסעת הנוספת, לגרסתו, במסגרת יחסי החברות איתו, הסכימו לסטות מדרכן, לצורך ביצוע עצירה קצרה אצל הרצף. הסטייה באם הייתה מתרחשת הרי שהייתה אגבית ומשנית. כך, בחקירתו הנגדית של התובע  (עמ' 10 ש' 8- 10) נשאל: "ז''א התאונה הייתה לפני שעשית את הסטייה? כן רציתי להבהיר דבר. זה לא דבר שהוחלט בזמן הנסיעה לעשות את הסטייה. העובדה שהן באו יותר מוקדם הוא כדי שלא נאחר לבית הספר". בעמ' 10 ש' 21-22 מוסיף ב''כ הנתבעות ושואל: "באותו היום המטרה שלכם היא לעבודה? בוודאי". ב''כ הנתבעות מפנה שאלה נוספת לתובע, בעמ' 10 ש' 23-24: "אם הייתי שואל את חנה או עדי לפי כן לאן אתם נוסעים הם היו עונים לעבודה. כן או לא. בעמ' 11 ש' 1-3, עונה התובע:" תלוי איך אתה שואל את זה. כן או לא זה מבלבל. כאילו אתה שואל מה מטרת הנסיעה היא לבית הספר. אך אם אתה שואל לגבי המסלול הם היו עונות לך את המסלול כדי לעזור לבן אדם." משמע, המטרה העיקרית של הנסיעה, היעד, ומטרתן היחידה של רוב יושבות הרכב, הייתה הגעה לעבודה, הסטייה נועדה להיות קצרה ומשנית.
17. כן יש לציין כי לפי גרסת התובע, טיב הסטייה, זמן הסטייה והארכת הדרך, אינם משמעותיים יחסית לאורך הנסיעה. אם היה מתבצע עיקוף כפי שטוען אליו התובע הרי שהיה עיקוף קצר. משך הסטייה וההתעכבות גם הוא לא משמעותי, מדובר בכמה דקות של שיחה עם הרצף והעברת הכסף. בעמ' 9 ש' 26 לחקירה הנגדית, "...איך אתה נוסע מקריית מלאכי ליבנה ? עמ' 10 ש' 1-2: " מקסטינה אני נוסע עד צומת כנות. בכנות שמאלה לצומת אשדוד. בצומת אשדוד ימינה לכיוון יבנה. לאחר שאני רואה את הציור שלך אני מסביר את הצמתים עמ' 10 ש' 4-5 : בצומת כנות במקום לפנות שמאלה לצומת אשדוד צריך להמשיך ישר כ- 10 דקות לצומת עקרון, צומת בילו ומשם אתה לוקח שמאלה לרחובות וחותך ליבנה." בעמ' 10 בש' 11-13:"בכמה זמן זה היה אמור לעכב אתכם? משהו כ- 10 דקות. איתו לא הייתי צריך להתעכב רק הנסיעה. רק להעביר לו תשלום על העבודה". בעמ' 11 ש' 4-5: "בגלל זה הקדמנו את הנסיעה ב- 10 דקות?  תשובה: בין 5 ל-10 דקות". כן מתברר כי לא מדובר היה בעיכוב של ממש בדרך, על ידי כניסה לעסק לביצוע פעולה, אלא מפגש קצרצר. ב עמ' 11 ש' 8-9:" אני מבין שהיית אמור לעלות אליו הביתה ולתת לו? לא. אני ביקשתי ממנו לצאת אלינו שלא יעכב אותנו" (הדגשה שלי- א"א).