בפני תביעה כספית, בסך 7,731 ש"ח. הצדדים הסמיכוני לתת פסק-דין לפשרה, מכוח הסמכות הנתונה לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, אולם זאת תחת ההסכמה כי פסק-הדין ינומק קצרות, ויתבסס על הדין החל. התנצלותי שלוחה לצדדים על העיכוב במתן פסק-הדין, אשר נבע בחלקו מהעובדה שמדובר היה בתיק ישן, שהיה צורך להביאו מהארכיב לאחר הגשת הסיכומים, ובחלקו מעומס עבודה כבד.
לתובעת, שלגוגו בע"מ, רכב, והוא נפגע בתאונת דרכים, בה היה מעורב רכב נוסף, מסוג ג'י.אמ.סי., אשר היה שייך לנתבע, מר מרדכי שק (להלן - "הנתבע"), ונמכר על ידו, בלא שבוצעה העברת רישום הבעלות במשרד הרישוי, לאחד, מר יגאל אזולאי. אף מר אזולאי נתבע בתביעה זו, ונגדו ניתן פסק-דין (ביום 25.7.2010). גם נגד הנתבע ניתן פסק-דין, אולם הוא בוטל בהסכמה. מר אזולאי הוא שנכח ברכב בעת התאונה (הגם שלא היה הנהג). אין חולק כי בידי התובעת היה מידע זה, כי הרכב נמכר, עוד קודם להגשת התביעה (אם כי לטענת הנתבע, מרבית התמורה שולמה עם מסירת החזקה ברכב, ואילו היתרה לא שולמה, ועל כן לא הועבר רישום הבעלות), והצדדים חלוקים רק בשאלה, האם בנסיבות האלה חלה אחריות כלשהי על הנתבע.
חרף האמור, ייחדה התובעת חלק נכבד מסיכום טענותיה, בכתב, לשאלת אמיתות עסקת המכירה; לבד מכך, טיעוניה מתבססים על כך שהנתבע לא עשה דבר, לשיטתה, לשם השלמת רישום הרכב על שם מר אזולאי, או לכל הפחות לשם מחיקת רישומו כבעלים של הרכב, זאת משך שנים ארוכות; משכך, יש לראותו, לטעמה, כמתיר שימוש ברכב. זאת ועוד, יש להפעיל את חזקת הבעלות, עפ"י סעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה, במיוחד בשים לב לכך שהנתבע לא עשה מאמץ לאיתור מר אזולאי (את זאת לומדת התובעת מכך שהיא איתרה את מר אזולאי, לדבריה בנקל, ומסרה לו את כתב התביעה), ולאור לימוד קל וחומר שמבקשת התובעת ללמוד מההבדל שבין נטל הראיה במשפט הפלילי (אליו מכוונת הוראת סעיף 27ב(א) הנ"ל) לבין זה שבמשפט האזרחי. לפיכך סבורה התובעת, שיש ליחס לנתבע אחריות מלאה לתוצאות התאונה, ולחייבו בטיוב הנזקים.
הנתבע, מאידך, סומך ידיו על הוראות חוק המכר, לפיהן הבעלות במיטלטלין עוברת עם מסירת החזקה בהן (ולא עם השלמת הרישום), ועל קביעות הפסיקה, לפיהן הרישום במשרד הרישוי הוא הצהרתי, גריידא, ואין הוא קובע בעלות; לפיכך, לשיטתו, הבעלים הוא מר אזולאי, ואין בלתו. עוד לטעמו, אין חזקת הבעלות חלה במשפט האזרחי, אלא במשפט הפלילי בלבד, וממילא, הנתבע כן ניסה לאתר את מר אזולאי.
עיינתי בטענות הצדדים, ואף בפסיקה אליה הפנו, ולטעמי יש לדחות את התביעה.
אין צורך להכריע בשאלת תחולת חזקת הבעלות במישור האזרחי (הגם שאולי יש לכך יסוד, כפי שמשתמע מחלק מפסקי הדין המצוטטים בפסק-הדין שצירפה התובעת לסיום טענותיה, ת"ד 2007-09 מדינת ישראל נ. צמח), שכן חזקת הבעלות קובעת, כי "הוכיח בעל הרכב למי מסר את החזקה ברכב, תחול החזקה האמורה... על המחזיק". לאמור: אם הוכחה מסירת חזקה, כי אז חזקת ה"בעלות" הופכת לחזקת ה"החזקה", והבעלים נקי.
בענייננו, הוסכם מפורשות בפרוטוקול הדיון, כי "אין מחלוקת עובדתית באשר לנסיבות מכירת הרכב...", ועל כן יש לצאת מנקודת הנחה עובדתית, שהעסקה היא אמיתית. אין צורך לקבוע, אם אכן הבעלות ברכב עברה למר אזולאי (הגם שהמרשם הוא אכן הצהרתי, גריידא) עם מסירתו לידיו, נוכח אי-תשלום מלוא התמורה, הגם שהדעת נותנת שכך הוא אכן הדין. זאת משום שללא קשר לזהות הבעלים, הרי שהמחזיק ברכב היה לבטח מר אזולאי, ומשכך, עליו הנטל להוכיח את זהות הנהג, ואם לא עשה כן, מוחזק כמי שנהג ברכב עת התאונה.
זאת ועוד, גם הטענה העולה מפי התובעת, כי הנתבע לכל הפחות התרשל באי-העברת הבעלות, אינה מועילה לה, שכן אין קשר סיבתי בין רשלנות נטענת זו לבין התאונה, שכן התאונה לא היתה נמנעת אם היה הנתבע מעביר בעלות למר אזולאי. בהעדר קשר סיבתי, אין גם אחריות בנזיקין בעוולת הרשלנות.
די באמור, ואני דוחה את התביעה. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך של 1,800 ש"ח. סכום זה נקבע על הצד הנמוך, נוכח ההסכמה לפסק-דין לפשרה. חיוב הנתבע במחצית השניה של ההוצאות שנפסקו במעמד הדיון פוקע, נוכח דחיית התביעה.
ניתן היום, כ"ז תמוז תשע"ב, 17 יולי 2012, בהעדר הצדדים.