לפני שתי בקשות לסילוק התביעה על הסף.
הבקשה הראשונה, הוגשה ע"י הנתבעות 1 ו-3 בה הן עותרות לסילוק התביעה נגדן על הסף מטעמי התיישנות, שיהוי ובשל היות התביעה טרדנית וקנטרנית. הבקשה השנייה, הוגשה ע"י הנתבעת 2, בה היא עותרת לסילוק התביעה נגדה על הסף מטעמי התיישנות, שיהוי ולחילופין בשל היעדר עילה.
א. התביעה
.
1. עניינה של התובענה הוא פוליסות ביטוח פנסיוני שהוציאה הנתבעת 1 (להלן: "
הפניקס"), באמצעות סוכנויות ביטוח, הן הנתבעות 2 ו- 3, שלטענת התובע, זיכו אותו בחיסכון פנסיוני נמוך יותר מאשר יכול היה לקבל אם היה מבוטח בפוליסות ביטוח אחרות. לטענת התובע, בכתב התביעה, עקב התנהלות רשלנית של הנתבעות נגרם לו נזק של פגיעה בחיסכון הפנסיוני שלו.
2. בנוסף, טוען התובע בכתב התביעה, כי בכל פעם שקיבל תוספת שכר, הונפקה לו פוליסה חדשה ששיקפה את תוספת השכר הריאלית בשכרו, ובגין כל פוליסה הוא נדרש לשלם, יחד עם הפרמיה, עמלה המכונה "גורם פוליסה", וכן לשלם ריבית על כל הפקדת פרמיה.
3. אציין לעניין זה כי סכומי העמלות והריביות לא כומתו בסכום התביעה (ואף לא שולמה בגינן אגרה), כך שבפועל אין לפני תביעה בגינם.
4. התובע, שעבד בחברת אלסינט בע"מ בין השנים 1979 ועד לשנת 1995, בוטח בפוליסות שהופקו עבורו במהלך אותן שנים אצל הנתבעת 1, באמצעות הנתבעת 2. בשנת 1996, עם עזיבתו של התובע את חברת אלסינט, הועברו הפוליסות לבעלות מעסיק אחר, ובמקביל עבר הטיפול בפוליסות הביטוח של התובע לידי הנתבעת 3.
5. במהלך השנים שלאחר מכן עברו הפוליסות עוד פעמיים נוספות לבעלות מעסיקים חדשים בהתאם למקומות העבודה של התובע.
6. סה"כ הופקו באותן שנים עבור התובע 31 פוליסות אצל הנתבעת 1 באמצעות הנתבעות 2 ו- 3.
7. המעשים והמחדלים האחרונים אליהם מתייחס התובע בכתב התביעה נעשו בשנת 1998 ו- 2000. בשנת 1998, טוען התובע, כי במהלך תמוה, ללא הסבר או הצדקה מקצועית הוקפאו או סולקו על ידי הפניקס, 4 פוליסות מסוג "מעורב" מובטחות תשואה, באופן חד צדדי וללא קבלת הסכמתו, ונעשתה, למעשה, המרה מפוליסות אלה לפוליסות משתתפות ברווחים, מהלך שהינו בניגוד לכל היגיון מסחרי ואין ספק שנעשה שלא לטובת התובע. בשנת 2000, פעלו הנתבעות, לטענת התובע, באופן תמוה מיותר וחמור עת הנפיקו עבורו פוליסת חסכון הפרשי נוספת משתתפת ברווחים ללא הצדקה עניינית.
8. התובע טוען כי למרות עבודתו כשכיר למעלה מ- 30 שנה, ולמרות שהוא משתכר 52,000 ש"ח לחודש, בשל טעויות רבות שנעשו על ידי הנתבעות בניהול כספי הפנסיה והחיסכון שלו, הקצבה לה יהיה זכאי היא בסך של 14,000 ש"ח בלבד, דהיינו 27% משכרו, ובמונחים הוניים - סך של 2.1 מיליון ש"ח בלבד, במקום למעלה מ- 3.3 מיליון ש"ח שהיו משולמים לו אילו התנהלו הנתבעות באופן סביר.
9. התובע טוען כי בשנת 2009 ניסה לברר אצל הנתבעת 3, את סבירות הנפקת הפוליסות וגביית הפרמיות בתיק הביטוח שלו וכן ביקש לקבל את הדפסי כל הפוליסות שברשותו לרבות נספחי התנאים הנלווים לפוליסות, קיבל דף בודד ובלתי מספק.
10. על פי כתב התשובה שהגיש התובע וכן סעיף 25 לכתב התביעה, כשהתקרב התובע לגיל הפרישה, בשנת 2010 (לפי כתב התביעה) או בשנת 2009 (לפי כתב התשובה) פנה התובע לקבלת ייעוץ אצל מר דני קהל, בעל רישיון "יועץ פנסיוני", על מנת שיברר את העובדות המהוות את עילת התובענה וזאת לאור חוסר הסבירות שבין רמת שכרו השוטף לבין הצבירה הפנסיונית שלו. על פי חוות דעתו של מר קהל, הנזק הכולל שנגרם לתובע כתוצאה ממעשי הנתבעות מגיע לסך של 1,240,933 ש"ח. דרך חישוב הנזק על ידי המומחה מטעם התובע (עמ' 6 לחוות הדעת, נספח 13 לכתב התביעה) הייתה שהחל מחודש ינואר 1995, מועד העזיבה של התובע את חברת אלסינט, כל התשלומים בגין השכר המבוטח היו צריכים להגיע לפוליסת "הגמיש". לדעת המומחה מטעם התובע, בגישה מחמירה ניתן היה לטעון שהיה על הפניקס היה להציע לתובע פוליסת "גמיש" כבר עשור קודם לכן אך מטעמי שמרנות העריך המומחה מטעם התובע את הנזק רק משנת 1996.
11. הנתבעות הגישו כתבי הגנה וכן בקשות לסילוק על הסף כפי שיפורט להלן.
ב. עיקר טענות הצדדים בבקשות
.
התיישנות עילת התביעה .
1. הפניקס טוענת כי התביעה נגדה התיישנה בחלוף שלוש שנים מיום שנולדה, בהתאם לסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "
חוק חוזה הביטוח") ועילת התביעה נגד הנתבעות 2 ו-3 התיישנה בחלוף שבע שנים מאותו מועד, בהתאם לדיני ההתיישנות הכללים, כאמור בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "
חוק ההתיישנות").
2. לטענת הנתבעות, בכתב התביעה אין התייחסות לפוליסה כלשהי שהופקה לפני פחות מעשר שנים ממועד הגשת התביעה. התובע מגולל מסכת אירועים שתחילתה בשנת 1979, כאשר לטענתו, ממועד זה ועד להגשת התביעה הופקו 31 פוליסות שונות, אשר הפקתן גרמה נזק לכספי הצבירה הפנסיונית שלו, ולכן מועד זה מהווה את מועד היווצרות עילת התביעה, וממנו חלפו שנים רבות, מעבר לתקופת ההתיישנות הקבוע בדין.
3. גם אם לא התגלה הנזק ביום בו אירע, מתיישנת התביעה, אם לא הוגשה, תוך עשר שנים ממועד קרות הנזק בהתאם לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "
הפקודה").