1. התובעת נפצעה מתאונת עבודה בעת שהיתה כבת 22 ועבדה ליד מכונה במפעלה של הנתבעת 3. התובעת טוענת כי הנתבעים אחראים כלפיה בנזיקין.
2. בעקבות פציעתה אושפזה התובעת במחלקה האורטופדית בבית החולים הלל יפה בחדרה, ובסופו של דבר נותרה צלקת בזרועה.
מטעם התובעת הוגשה חוות דעת שבה נמצא כי נותרה לתובעת נכות צמיתה של 15%, כאשר פרופ' הר-שי, נותן חוות דעת מטעמה של התובעת, קבע כי יש מקום להפעיל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי.
הנתבעות לעומת זאת הגישו את חוות דעתו של פרופ' מלר שמצא כי נכותה של התובעת אכן 15% אך זאת אך ורק מטעמים אסטתיים ואין הפרעה תיפקודית כלל.
3. המחלוקת בין הצדדים היא אפוא גם בשאלת האחריות וגם בשאלת הנזק.
לעניין האחריות -
4. בכתב התביעה טענה התובעת "הדבר מדבר בעדו", וטענה כי עקב כך הנטל על הנתבעות להוכיח כי לא התרשלו. אני דוחה טענה זו. התובעת ציינה כי התאונה ארעה לאחר ששרוול הבגד שלבשה נתפס במכונה ומכאן שלא ניתן לקבל את טענת התובעת כאילו לא ידעה מה היו למעשה הנסיבות שגרמו לתאונה.
מאחר שהתובעת פרטה בדיוק כיצד ארעה התאונה, עליה הנטל להוכיח כי בנסיבות אלה, בהן נתפס שרוול הבגד שלבשה, במכונה, היתה התרשלות מטעם הנתבעות או מי מהן וכי הנתבעות חבות לפצותה בגין התרשלות זו.
5. בעניין זה טענה התובעת כי הנתבעות לא סיפקו לה בגד מתאים לעבודה על המכונה שכן סיפקו לה חלוק ששרוולו ארוך, בעוד שליד המכונה הרלוונטית אין לעבוד עם שרוול ארוך אלא עם שרוול קצר בלבד. התובעת טענה גם כי לא קיבלה הדרכה מתאימה טרם שהוצבה לעבוד ליד המכונה.
6. את הטענה, לפיה התובעת לא קיבלה הדרכה מתאימה, אני דוחה לאחר שהנתבעות הביאו את מר עבדאללה מסארווה להעיד מטעמן. העד העיד כי הדריך את התובעת באופן מפורש על האופן שבו עליה לעבוד ליד המכונה והזהיר אותה מפורשות שלא לעבוד כאשר לגופה תכשיטים, שעונים או צעיפים וכן אמר לה מפורשות כי על השרוולים להיות מקופלים בכל עת.
עדותו של מר מסארווה, שבעת עדותו לא היה עובד הנתבעות או מי מהן, הותירה רושם מהימן מאוד ואני מאמינה לעדותו לפיה התריע בפני התובעת, יותר מפעם אחת, על כך שעל השרוולים להיות מקופלים. לעומת עדותו של מר מסארווה, שכאמור הותירה רושם מהימן מאוד, הביאה התובעת אך את עדותה היא ועדות זו, למרבה הצער, הותירה רושם שלילי ביותר.
7. עדותה של התובעת היתה רצופה תשובות מתחמקות ויצרה רושם בלתי מהימן.
בנוסף, התובעת נמנעה מלהתייחס באופן מפורש להוראות שניתנו לה טרם שהחלה לעבוד ליד המכונה.
חרף העובדה שכבר בכתב ההגנה (סעיף 9 ה' לכתב ההגנה) ציינו הנתבעים באופן מפורש כי טרם תחילת העבודה קיבלה התובעת הדרכה מפורטת לרבות הנחיה להפשיל את השרוולים, נמנעה התובעת, מטעמיה, מלהתייחס לעניין זה בתצהירה והסתפקה בטענה סתמית וכללית לפיה
"הנתבעות לא נתנו לי הוראות בטיחות מתאימות..." (סעיף 5 לתצהיר עדותה הראשית).
8. לא מצאתי אפוא כי הנתבעות התרשלו כלפי התובעת בשל העדר הדרכה מתאימה, שכן שוכנעתי כי ניתנה לה הדרכה מתאימה טרם שהוצבה לעבוד על המכונה.
9. בסיכומיו טען ב"כ התובעת כי הנתבעות התרשלו גם בכך שמנהל העבודה מטעמן, מר מסארווה, לא הפסיק את עבודת התובעת לאחר שמצא, יותר מפעם אחת, כי התובעת, בניגוד להוראותיו, עובדת כששרוולה אינו מופשל.
יש ממש בטענה זו.
מנהל העבודה נשאל בעניין הזה והודה כי יותר מפעם אחת הבחין בתובעת כשהיא עובדת, חרף הוראותיו, כששרוולה אינו מקופל ומופשל, אך טען כי התובעת התחייבה בפניו שלאור הערותיו תדאג כי שרוולה יהיה מופשל בכל עת וכי מהטעם הזה לא סילק אותה מהעבודה על אתר.
10. בהינתן העובדה שבמהלך חודש פברואר 2006 עבדה התובעת רק 4 ימים (מתלוש המשכורת שצרפה לחודש זה עולה כי מיום 1/2/06 ועד יום 28/2/06 מועד התאונה עבדה רק 4 ימים), אני מאמינה לעדותו של מנהל העבודה, שחס על התובעת, לאור הבטחתה לציית להוראות (
עמ' 15 שו' 20-23), ואולם אין בכך כדי לשנות את העובדה לפיה הוא לא נקט בצעדים המתבקשים - על מנת להבטיח את שלומה של התובעת, וביניהם - אספקת חלוק ששרוולו קצר.